רות נצר- הממד הנשי בסרט הקוריאני אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב

 

והסוף וההתחלה היו שם תמיד / לפני ההתחלה ואחרי הסוף /

והכול הוא תמיד עכשיו (אליוט, 1999)

 

מחזוריות העונות מבוטאת בשם הסרט, והיא העיקרון המכונן שלו: אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב. לאורך ההיסטוריה של המיתולוגיה, האמנות, המוסיקה, הריקוד והשירה היווה ייצוג נושא העונות מטאפורה להבנת מסתורי הנפש ומחזוריות החיים – לידה, התבגרות, זיקנה ומוות – כאשר כל מוות הוא גם תחייה מחודשת של העונה הבאה ושל מחזור העונות המתחדש. כך היצירה המוסיקלית ארבע העונות של ויוולדי וכך הפואמה השירית הגדולה ארבעה קוורטטים של ת"ס אליוט.

עבור האדם החי בטבע התנועה המשתנה של עונות השנה מחייבת עיבוד שונה של האדמה, כשהאדם קשוב לצורכי האדמה והטבע בנתינה ובקבלה הדדיות. אנשים רבים מושפעים ברגשותיהם מחילופי העונות, נעים בין דיכאונות חורף להתחדשות שמחה עם בוא האביב, כמו מעגל הדיכאון והמניה במצבים פתולוגיים של חילופי עונות הנפש.

הפסיכולוגיה של הרפואה הסינית המסורתית, המבוססת על עקרונות דאואיסטיים, מדגישה את היות האדם חלק מהטבע ומלמדת כי התפתחות בריאה של האדם מקבילה להתפתחות הזמן דרך מחזוריות עונות השנה וכל תופעות הטבע. לפיכך, כחלק מתהליך התבגרותו הנפשית והרוחנית, האדם עובר פרקים של אביב, קיץ, קיץ מאוחר (טרום סתיו), סתיו, חורף ושוב אביב וכך הלאה בספירלה.

הפילוסופיה הדאואיסטית מלמדת, כי היקום פועל על פי חוקיות המחוללת את כל השינויים, אולם בעוד התופעות משתנות, החוקיות עצמה אינה משתנה. חוקיות זו קרויה דאו (טאו). השינויים המחזוריים הם שינויי מצבי צבירה של החומר. ברובד של הגוף הפיסי, תאים שכבר מיצו את עצמם מתים ותאים חדשים נולדים. ברובד הנפשי אנחנו מתים ונולדים מחדש כל שבריר שנייה. היכולת למות ולהיוולד מחדש, בצורה מאוזנת וללא טראומות, באה לידי ביטוי בבריאות פיסית ונפשית טובה. זו זרימת החיים שמתרחשת במחזוריות. בכל מקום שאין זרימה, יש קיפאון.
אלת השינויים

אחת האלות במיתולוגיה של שבט הנבהאו האינדיאני אלת השינויים (Changing woman). זוהי אלת האדמה והשמים, הצמחייה והים, אלת הבריאה שמשתנה ללא הרף. היא התנועה המעגלית הקוסמית; מזדקנת בכל חורף ושבה לנעוריה באביב, בהתחדשות תמידית. ואמנם הטבע עצמו מתגלם ברוב המיתולוגיות באלות השולטות על חיי הטבע של הצמיחה והמוות. כך גם המחזוריות של מלאות והתרוקנות הירח מתגלמת באלות, כיוון שהמחזור החודשי של הנשים אף הוא פועל במעגליות חודשית. ביוון היו דמטר ובתה פרספונה האחראיות על מחזור הצמיחה והקמילה, בהתאם לירידה לשאול בחורף וליציאה ממנו באביב. מות התבואה התגלם במיתוסים של המזרח הקרוב במות האל הצעיר, אל הטבע,  ותחייתו מחדש (אדוניס, אטיס, דיוניסוס, תמוז) בחסות האלה הגדולה. אלות הטבע חולשות על המעגליות החוזרת על עצמה, כשכל השינויים חוזרים ונשנים בסמליות של חיק המעגל האימהי הסגור, האורובורי.[2]

סרטו של הבמאי הקוריאני קים קי דוק הוא דרמה תיאולוגית על שני גיבורי הסיפור, נזיר וילד קטן שאנחנו עוקבים אחר גדילתו והתבגרותו ומסע חייו. שניהם חיים בבדידות גמורה במקדש קטן שליו ופסטורלי, באמצע אגם יפהפה, הרחק מכל מקום מיושב. הסרט מבוסס על עקרונות הבודהיזם, המחלק את החיים לארבעה פרקים במקביל לעונות השנה, ומנסה לתאר את מחזור החיים לפי פרקיו האופיניים:

באביב התום והצער של הילד על גילוי הרוע והמוות;

בקיץ העונג סביב התעוררות התשוקה בגיל ההתבגרות;

בסתיו זעם התשוקה ועזיבת הבית;

בחורף הוא אדם בוגר ששב אל חכמת הניסיון של הנזירות וההתבודדות.

 

באביב אנו פוגשים ילד נזיר משתובב על שפת אגם עם נחש, צפרדע ודג ואבנים שהוא קושר ליצורים אלה. הנזיר הקשיש שמגדל אותו במנזר מזהירו שאם יסבו האבנים נזק לחיות, הוא ייאלץ לשאתן כל ימיו על לוח לבו. הוא שולח את הילד אל החיות הקטנות להצילן, כשאבן קשורה על גבו, כדי שיחוש את הקושי כשמגבילים אותו וקושרים אותו, כפי שהוא קשר את החיות באבן. הילד ממלא את המשימה ומגלה שאחת כבר מתה. משמעות האבן היא עונש וכפרה כאחת, והיא נועדה לאפשר לילד לחוש את משמעות מעשיו, לחמול על החיה הסובלת, להתחרט ולהציל.

בקיץ גדל הילד והיה לנער. כאשר בחורה צעירה נשלחת לאגם לשהות בחברת הנזיר, כדי להחלים מחולי נפשי, שני הצעירים מתאהבים. הנזיר מתבונן בדממה ואינו מתערב, אבל הוא אומר לצעיר שאהבה סופה רכושנות, וזו סופה אלימות. הנזיר רואה שהנערה, שהיתה חיוורת מאוד, כבר החלימה, והוא שולח אותה בחזרה אל ביתה, למורת רוחו של הנער. בסתיו הנער מלא זעם, והוא בורח מהאי הקטן כדי למצוא בעולם הגדול את אושרו שנלקח ממנו. הוא חוזר אחרי שנים, לאחר שרצח את אהובתו ושוטרים רודפים אחריו. בעונת החורף, אחרי שיבלה שנים בכלא, הוא ישוב אל האי הקטן שכבר התרוקן מאדם, כי הנזיר סיים את מחזור חייו בהתאבדות טקסית, בשריפת עצמו על הסירה. אל האי מגיעה אשה אלמונית, ומניחה בידי הנזיר החדש תינוק. אנו מבינים שכנראה גם הוא עצמו הונח כך בינקותו בידי הנזיר המבוגר, מן הסתם מדובר בתינוקות לא רצויים, לא חוקיים. הנזיר יגדל מעתה ואילך את התינוק החדש כפי שגידל אותו מורו.

הסרט מגלם עקרונות בודהיסטיים: עיקרון בודהיסטי מרכזי הוא החמלה לכל הברואים. עיקרון זה מופיע כבר בהתחלה, כשהילד לומר לוותר על השעשוע בחיות, כאילו היו אובייקטים לצרכיו, ולחוש חמלה כלפי סבלם. עיקרון בודהיסטי אחר הוא שמקור הסבל בתשוקה ושיש ללמוד לוותר על היאחזות ברצונות, כי הם מביאים סבל. מכאן הנחיית הנזיר שלא להיאחז באהבה לאישה, כי סופה בעלות ורכושנות ומכאן תנבע אלימות. הסרט בנוי כאלגוריה, כסיפור מוסר השכל, שממחיש את העקרונות האלה, והוא אפוף יופי אסתטי מרוחק ושליו, שנראה כביטוי לשלוות נפש מוארת ביופי רוחני, המיועדת למגשימי הבודהיזם.

אבל כאן עלינו לשאול: האם אנחנו, אנשי המערב, יכולים להבין את התרבות שאינה שלנו מתוכה או שתמיד נראה אותה דרך מבטנו המוטה? האם הבנתנו את תורת הנפש המערבית משתלבת עם תורת החיים הבודהיסטית? השאלות האנתרופולוגיות-ההרמנויטיות האלה לעולם יישארו פתוחות. אף על פי כן עלינו להתבונן בשאלות אלה, שכן נהייתנו אחר ערכי התרבויות האחרות מחייבת אותנו לבחון אותם ולא לאמץ אותם באופן גורף בלי לבדוק את החסרים והכשלים הטמונים בהם, כפי שהם טמונים, כנראה, בערכי כל תרבות באשר היא.

 

שערים ללא שערים

עלי לומר כבר כאן שלמרות איכויותיו החינוכיות הערכיות של העולם הבודהיסטי, ולמרות ההתפעמות מקטעים אחדים של דרכי החינוך של הנזיר, אני עצמי לא הצלחתי להתפעל מהסרט כמכלול. נהפוך הוא; הוא עורר בי אי-נחת. יופיו האסתטי אינו מחפה על המשמעויות טורדות המנוחה שאני רואה בו, ואם לכך הוא נועד, אני רואה קושי ביופי שמסווה בעיות.

במבט הפסיכולוגי המערבי שאני אמונה עליו אני רואה בסרט זה את הכשל להכין את האדם לחיים, ודווקא מתוך הערכים הבודהיסטיים הנזיריים שחוסמים את השער לחיים האנושיים. השערים המופיעים בסרט כסימנים של מעבר בין האי הצף במים, שבו גרים הנזיר והילד מנותקים מהעולם, לבין המעבר אל היבשה הם שערים ללא שערים. נתבונן מחדש בסרט:

הנזיר מגדל ילד בחומרה חינוכית, ללא דיבור, ללא מגע גופני, ללא שמחה, ללא אהבה. הילד היתום, שבדיעבד אנחנו מבינים שאמו ילדה אותו מחוץ לנישואין והניחה אותו בידי הנזיר, מוצא דרך לבטא את צרכיו החושיים והרגשיים החסומים, הבלתי מודעים, המשחקיים והתוקפניים כאחת, כשהוא קושר אבנים לחיות הזעירות, וכך מכביד עליהן וגורם למותן או כמעט למותן. אין זה רק משחק תמים של ילד שאינו מודע לסבל שהוא גורם לחיות, אלא משחק של ילד שאינו יודע לשחק, שאין לו חברים, ילדים או בוגרים, למשחק ולדיאלוג אנושי אמפתי הדדי. זה ילד שגדל בחסך אימהי, שלא למד לקבל ולבטא אהבה אמפתית.

הנזיר אינו כועס על הילד אלא מלמד אותו לא להתעלל בחיות בכך שהוא מלמד אותו להרגיש את הסבל שגרם לחיות. אולם האם לא מותר האדם הוא הדיבור? השיחה? הכול מתרחש בסרט כמעט ללא מלים. ודומה שהנזיר שרוצה להנחיל לילד את ערכי החמלה, כשהוא קושר לגבו את האבן, בעצמו מבטא כלפיו תוקפנות אכזרית, כפי שהילד ביטא כלפי החיות. הלוא זה המלכוד של הסוּפר-אגו התרבותי המשתמש באותה תוקפנות עצמה שהוא מנסה להדחיק. את התוקפנות הזו נפגוש בהמשך, כשהילד שהפך לנער מנסה להתאבד, והנזיר מכה אותו קשות במוט.

ואז מגיעה לאי נערה בלוויית אמה. הנערה חיוורת וכפופת גו. היא חולה בחולי בלתי ידוע, ואמה משאירה אותה באי לצורך החלמה. הנער נמשך אליה ומתאהב בה. אין הוא מיומן בקשר אנושי, בשיחה ובהתקרבות, ולכן הוא עושה זאת באופן מגושם. דומה שהקשר הרגשי וההתאהבות ביניהם מביאים להחלמתה. זאת אף שאין ביניהם דיאלוג, ואין הוא מתוודע אליה באמת. שהרי אינו מורגל בדיבור עם האחר בקשב ובהתוודעות אליו, אותו אחר שהוא ישות אוטונומית, סובייקט, שאינו אובייקט לצרכיו.

אבל אז הנזיר מפריד ביניהם, שולח אותה חזרה לביתה, בטענה שכבר החלימה, ושלא טוב להתקשר רגשית, כי רגשות היקשרות אנושיים גורמים לדחף לבעלות על הזולת שהופכת הרסנית. הנער שמסרב לפרידה השרירותית, שמנוגדת לדחף החיים, ומקשיב לצרכיו הטבעיים עוזב את הנזיר והולך בעקבות הנערה. עוברות שנים, והנער שהפך לאיש חוזר. התברר שרצח את הנערה שאהב, כי בגדה בו. כך התממשו דברי הנזיר.

האם צדק הנזיר? או שמא ההיקשרות הביאה לרגש בעלות ולרצח, דווקא משום שהנער גדל ללא למידה נכונה של יחסים והוא חי ברעב רגשי עצום של העדר אם? ייתכן שההעדר המוחלט של האם ושל היסוד האימהי-הנשי בחייו הוא שמוליד אצל הצעיר את הצורך בקשר טוטלי כפיצוי על החסר הגדול שלו. קשר טוטלי כזה, אצל צעיר שאינו מיומן כלל ביחסים בין-אישיים, מועד לכישלון.

כשהצעיר חוזר, הנזיר מנסה לתעל את הזעם והאומללות שלו, המתבטאים בדחף אלימות הרסני כלפי עצמו, כשהוא מנסה להתאבד, אל סובלימציה תרבותית. הנזיר כותב טקסט על כל רצפת הרחבה של הבית, כשהוא משתמש בזנב החתול כמכחול. הוא מצווה על הצעיר לגלף את האותיות הכתובות, וכך האלימות מתועלת אל הרצפה, המשמשת ככולא ברקים. מדובר בסוטרת הלב, טקסט קנוני של הסוטרות ההודיות, שעוסקת בשלמות החכמה הגדולה שמביאה לנירוונה.

הרוגע הרוחני של הנזיר משפיע רוגע גם על השוטרים שבאים לאסור את הצעיר, והם ממתינים עד שהצעיר יסיים את מלאכתו, ואף הם מצטרפים לכתיבה המדיטטיבית הזו. אחר כך הצעיר נלקח לבית הסוהר.

הנזיר נשאר לבד. הוא מזדקן ואז הוא מכין לעצמו מדורה ושורף עצמו. אין פשר למעשה הזה; גם לא לאכזריות שבו. שוב אנחנו פוגשים אכזריות תמוהה שמנוגדת לתפיסתנו את העולם הזן-בודהיסטי, שאמור להיות עולם רוחני של חמלה.

הצעיר משתחרר מהכלא, שב לבית הנזיר השומם והקפוא בחורף, וחי בו כנזיר. למעשה הוא מקבל עליו את המסר של הנזיר, שעדיפות בדידות והתנזרות על פני חיי התקשרות רגשית. האם יכול היה לבחור אחרת? האם הוכן לחיים אחרים? האם לא ברח לביתו הראשון בהעדר כלים אחרים להתמודד עם חייו?

ואז מגיעה אישה שפניה מכוסות צעיף. היא מביאה איתה תינוק שנולד כנראה מחוץ לנישואים ומשאירה אותו אצל הנזיר. בלכתה משם היא נופלת לחור בקרח וטובעת. מעתה הנזיר מגדל את הילד. הנזיר קושר לעצמו פסל של בודהה, מושך אותו אל פסגת ההר ומניח אותו שם. נראה שהוא משחזר את משיכת האבן שהנזיר הטיל עליו בזמנו כסבל-כפרה, כנראה על חטאו שהרג את הנערה. ייתכן שהוא חש אשם גם על מות האישה שהביאה את התינוק, כי היא נפלה לחור שהוא חצב בקרח כדי לייצר מים.

 

מציאות רוחנית פטריארכלית

הסרט כולו מתאר מציאות רוחנית פטריארכלית, המדירה וגורמת עוול ליסוד הנשי ולנשים: הילד גדל אצל נזיר ללא אישה-אם מטפלת, ללא ביטויים רגשיים אימהיים-נשיים, לא מצד אישה ולא מצד הנזיר. כשהוא פוגש סוף סוף את היסוד הנשי, הוא פוגש נערה חולה, שהיסוד הנשי שבה חולה. הנערה מחלימה דרך הקשר הרגשי שביניהם. והנה דווקא מן היסוד הבריא הזה של הרגש כלפי הנשי, שעד כה נאסר עליו והוא אף לא הוכן לקראתו, אך הרשה לעצמו להיפתח אליו, דווקא ממנו הוא  מגורש שנית, כפי שגורש מחיק אמו בינקותו. אין פלא שהרגש פורץ בעוצמה ומשתלט עליו בעוצמה לא מווסתת. הרעב הרגשי שלו מועצם עד צורך להשתלט על הנערה, והוא רוצח אותה בעת תסכול, כשבגדה בו.

בסוף כשמופיעה אישה באי, ופניה מכוסות, היא ספק טובעת ספק מתאבדת. לא רק שאין לאימהי-הנשי רשות לחיות בעולם הטהור והאידיאי של הנזירים, אלא שאין היא זכאית כלל ליחס של כבוד ואטונומיה ועליה להסתיר את פניה. שהרי היא כפופה לתרבות דכאנית שלא מאפשרת פתרון לנשים שהרות מחוץ לנישואין, שמחייבת אותן למחוק את עצמן, להיות ללא פנים, מרוב בושה, ולהתאבד בדרך זו או אחרת. וכך נוכל לראות שבתרבות הפטריארכלית הבודהיסטית, כפי שמוצגת בסרט זה, היסוד הנשי מודר או חולה או מומת או מתאבד. האם זה היחס לנשים בבודהיזם?

גורו רינפוצ'ה אומר שנשים מביאות עמן לנתיב הרוחני כישורים מיוחדים, שעשויים להעניק להן בסופו של דבר אפשרות גדולה יותר לרוחניות. גַארָבּ דוֹרְגֶ'ה, מייסד מסורת הדְזוֹג-ז'ן, אף הרחיק לכת ואמר, כי יהיו אלה בעיקר נשים שיוכלו להגיע לרמה המוחלטת של תורת הדזוג-ז'ן – השגת גוף האור או גוף הקשת. מכיוון שדרך היהלום עובדת עם מכלול ההוויה וכוללת את העקרונות הזכריים והנקביים כאחד, תחסום תפיסה מזלזלת בנשים את התפתחותו של המתרגל הזכר, ותפר את הנדרים הטנטריים. בווג'ראיאנה נתפסות הנשים ככלל כמַהוּת החכמה. ואמנם בעבר היו מספר מורות דגולות לבודהיזם.

אולם קיים פער בין ההכרה התיאורטית בערכה של האישה לבין היחס למעשה. בפועל נשלט הבודהיזם בעיקר בידי נזירים, וקהילות של נזירות בטיבט ובמקומות אחרים היו קטנות מאוד ולא השקיעו בהן. הנזירה טנזין פאלמו אומרת שבמשך אלפי שנים היו נשים החצי השקוף, הנעלם, של הגזע האנושי. השליטה היתה גברית לחלוטין. רוב המנהיגים הרוחניים הם גברים, והטקסטים נכתבו מנקודת מבט גברית. פאלמו הקימה ב-2001  מנזר לנשים. היא פועלת למען העלאת מעמד הנשים בבודהיזם, לאחר שראתה במו עיניה את ההתעלמות מהן ואת המחסור בהשכלה למין הנשי. היא אומרת שאנחנו זקוקים לנשים מנהיגות רוחניות, כדי לעזור לנשים שזכו עד כה להתעלמות טוטלית. התעלמות זו מאיכויותיהן של הנשים וגם מהיסוד הנשי בנפש הגבר היא שמשתקפת לדעתי גם בסרט שלפנינו.

היחס הבעייתי לנשים בסרט זה מועצם לאור היבטים נשיים מובהקים בבודהיזם עצמו: הקשר לטבע, להוויה כשלעצמה, לקיום של הוויה במקום קיום של עשייה, לסבלנות ולחמלה. אינגֶלָה רומרה (Romare, 2005) כותבת על העיקרון הנשי בסרטים לעומת העיקרון הגברי: העיקרון הגברי מאופיין ביעילות, מכוונות למטרה, חתירה קדימה ולוגוס. העיקרון הנשי מאופיין ביחס אחר לזמן – על ידי השתהות ממושכת בתמונה ובדימוי, שהיא השתהות בחוויה עצמה – בשאלות ללא תשובות, בהעמקה במהות החיים, במעמקים הארכיטיפים, בקשר אל הטבע בתוכנו ומחוצה לנו ובעיקרון מעגלי של מחזוריות החיים, המוגד לעיקרון הליניארי הגברי החותר לקראת התוצאה. ואמנם הסרט שלפנינו, בהיותו מבוסס על היסוד הנשי בבודהיזם, אכן בנוי על העקרונות הנשיים הארכיטיפיים האלה.

מחזור העונות בטבע, של אביב, קיץ, סתיו וחורף, כשמו של הסרט, חוזר על עצמו ללא שינוי התפתחותי. זאת לעומת תודעת האדם שתהליכי השינוי המתחוללים בה תכליתם צמיחה נפשית-רוחנית לקראת מצב קיומי גבוה יותר. לאור זאת אנו שואלים עצמנו בסוף הסרט: האם נכון שחיי אנוש יחזרו על עצמם ללא שינוי שניתן להנחילו לדורות הבאים? האם גיבור הסרט שגדל מילד לנער ולאיש בוגר עבר תהליך התפתחות? ואם כן, האם עבר תהליך התפתחות נכון? האם הנזיר יכול היה ללמוד לקח נכון מתואם לחיים? מהו קנה המידה שלנו למהלך התפתחותי נכון?

עוד אנחנו שואלים: איזו רוחניות מציג הסרט? האם תהליך ההתפתחות הרוחני שלו הוא רק המעבר מחיי יצרים אל ויתור עליהם ופרישות? האם תתרחש חזרה מעגלית נטולת שינויים של סיפור חייו והנזיר שגדל לעינינו יגדל את הילד הקטן שקיבל לידיו מאישה אלמונית, ממש כמו הנזיר שגידל אותו? או אולי הוא יגדל את הילד הקטן באופן שונה מהאופן שבו גודל הוא? האם הנזיר שב לנזירות כדי להימנע מכל קשר עם העולם הנשי? האם יש התפתחות נפשית ורוחנית בהעדר אישה ונשיות?

 

מקורות

אליוט, ת"ס (1999). ארבעה קוורטטים. תל-אביב: המעורר.

Romare, I. (2005). The feminine principle in film .Cinema & psyche, 73, 90-100.

 

[1] מאמר זה הוא פרק מתוך הספר נפש הקולנוע שעדיין בכתובים.

[2] האורובורוס הוא סמל קדום של הנחש האוכל את זנבו, שמסמל את המעגליות המחזורית הנצחית.