A Monk's Journey Through the Bardos of Living and Dying Yongey Mingyur Rinpoche ,
Helen Tworkov
אחד הדברים שתמיד סיקרנו אותי מאוד הוא החוויה של הנזירים הטיבטיים שגדלו במנזר מגיל צעיר. איך זה לגדול במקום בו התירגול והלימוד הם מרכז החיים? עד כמה ישנה התמודדות עם שאלות של זהות גם סביב העובדה שרוב המורים הללו מוקפים בהערצה ומנהגים השמים אותם בעמדות של חוסר מגע עם קשיי היומיום של אדם "רגיל"? מה קורה למורה כזה כאשר הוא נאלץ לפגוש חיי יום יום?
השבוע הייתי חולה, והיה לי זמן יקר ערך לקרוא. הספר "מאוהב בעולם" הוא ספר שכתוב ממש כספר קריאה, אבל הוא ספר לימוד מעולה בעיני. מספר את סיפורו יוצא הדופן של מינגיור רינפוצ'ה שהחליט, בהדהוד לסיפורו המיתולוגי של הבודהה, לברוח בלילה מהמנזר בו הוא עצמו ראש מנזר ולצאת לריטריט נדודים כדי "להעצים את האש" של ההתמודדות שלו עם תבניות המיינד. מאיש המוקף בהערצה ובסיוע בכל רגע של היום, לאדם פשוט נודד בהודו. בשפה פשוטה ובכנות עמוקה, סיפור מקסים וחזק. מומלץ בחום רב! תירגמתי עבורכם קטע קצר מתחילת הספר המתאר את נסיעתו הראשונה ברכבת לבד בכל חייו.
"כשהרכבת נכנסה לתחנה, נוסעים אחזו בילדים שלהם, בחיות שלהם, במזוודות גדולות, בשקי הבד העצומים שלהם הקשורים בחבלים ונתמכים במצח שלהם. הם דחפו וגררו כדי להכנס לתוך הקרון. תיק הגב שלי נתקע שוב ושוב והייתי צריך לדחוף עצמי קדימה כדי לשחרר אותו. הייתי האחרון שנכנס לקרון והתחלתי את נסיעת הרכבת באימה, נמחץ לחלוטין אל הדלת, ראשי, גופי ורגלי לחוצות בין הדלת וגופים אנושיים. לא ראיתי כלום אבל שמתי לב לריח הנורא. הייתי צריך לפתוח את פי ולנשום פנימה את האויר שהיה אפשרי לנשימה. לכמה הדקות הקרובות, לא יכולתי לשמור על המיינד שלי מתחושת היותי מוצף ריגשית.
האימון שלי הכיר לי את המודעות הרחבה של המיינד הטבעי שלי. אנחנו משווים את המודעות הזאת לשמיים הפתוחים ולאוקיאנוס- השוואות שאמורות לתת תחושה של רוחב אינסופי, למרות שהמודעות היא יותר רחבה מהשמיים והאוקיאנוסים גם יחד. ברגע שאנחנו לומדים לזהות את האיכויות התמידיות של מודעות, להניח למיינד המותנה והתלוי ולהכיר בכך שאנחנו המודעות הרחבה, אז המחשבות והרגשות שלנו מופיעים כגלים או כעננים בלתי נפרדים מהמודעות. עם הכרות זו, אנחנו לא נסחפים יותר על ידי הסיפורים שמשאירים את המיינד שלנו בריצה חזרתית אחרי מעגלים, או בקפיצה מפה לשם כמו קוף משוגע. אם אנחנו משאירים את המיינד מעורבב עם הסיפורים הללו, קשה לזהות את המודעות.
כמו שכולנו יודעים, מערכות מזג האוויר בתוך המודעות לעיתים הופכות לדי סוערות. אבל ככל שאנחנו מכירים את המודעות עצמה כאיכות פנימית של המיינד, כך יש פחות השפעה למזגי האוויר ההלו. הגלים עולים, והעננים זזים; כשאנחנו לא נתקעים בתוכם, הם מאבדים את האימפקט שלהם. הרגישות שלנו מעמיקה, ואנחנו לומדים לתת אמון בידיעה של המיינד המודע. הכרתי גלים בעוצמת הוריקן בחיי- אבל לא לאורך זמן ארוך; ועכשיו, על הרכבת העמוסה לעייפה, לא הייתי בטוח לגמרי אם הנשימות הקצרות שלי מגיעות מהלחץ על פני או מהפחד בליבי.
לאחר כמה דקות, האנרגיה החזקה של הפחד התחילה להחלש. הנשימה שלי האטה. באותו הזמן, מודעות רחבה הציגה את עצמה- כמו לפגוש את הגל. לפעמים זה קורה. זה כאילו שהכוח של הטלטלה עצמה מאפשרת למודעות להיות מזוהה בקלות יותר מאשר בזמנים אחרים, ורגש חזק מוביל למיינד גדול כמו השמיים הפתוחים. לא נסחפתי יותר על ידי הגל, ולא הרגשתי שוב כאילו אני טובע. מה שהייתי צריך לעשות זה: לתת לזה להיות. לא היתה נקודה בניסיון לברוח. הגל היה שם. למרות שהייתי מעדיף להיות במקום אחר, יכולתי עכשיו לזהות ולהשאר עם המצב- המרחב של המודעות והתחושה הלא נעימה. כאשר אנחנו נשארים עם מציאות רחבה יותר מהשמיים, הכוח ההרסני של האימפקט של התגובות הפראיות והמפורעות שלנו יורדת באופן אוטומטי. אבל עננים- או גלים- אינם נעלמים; הם נמוגים ועולים שוב.
עם כל עצירה של הרכבת אנשים דחפו את עצמם החוצה ועוד אנשים עלו. זזתי לאיטי קדימה עד שיכולתי למצוא מקום על הרצפה ולשבת בשיכול רגליים עם התיק שלי בחיקי, עוד חוויה חדשה לגמרי עבורי. בתרבות הטיבטית, מורים שזוהו כגילגולים, כמוני, תמיד יושבים גבוה יותר מהאחר. זה טאבו לטולקו לשבת על הרצפה. אם היו טיבטים שהיו רואים אותי כך זה היה מטריד אותם מאוד. אבל לאף אחד פה לא היה אכפת ממני או מהסטטוס שלי, ובכל מקרה, אם אמשיך עם הכוונות שלי אצטרך להניח להרבה מנהגים חברתיים…"