על צפרדעים, איש קדוש על ההר וגזר שאינו גזר- הירהורים על שמחה ומפגש עם ה"לא נעים"

לשבת כמו צפרדעלפני כשבוע קיבלתי מהוצאת הספרים מודן ספר מתורגם, של אילין סנל, על מיינדפולנס לילדים שנקרא :"לשבת כמו צפרדע". ספר נגיש וחביב מאוד שבו תרגילים פשוטים. את אחד מהם הקראתי כמה פעמים בשיעורים שלי, בגלל שההומור בו מתכתב עם רוח שמאפשרת לנו להתחיל לנוע באופן חופשי יותר אל מול מצבי חיים שפעמים רבות איננו רוצים לפגוש.
לשבת כמו צפרדע זה להכיל את העובדה שבפנים אנו עשויים להיות קופצניים, אבל בו זמנית יכולים לשים לב למה קורה באופן ער ושקט. עוד דבר מקסים לגבי תיאור הצפרדע הוא הדגש על הבטן הצפרדעית שלה שעולה ויורדת כאשר היא נושמת. "כל מה שצפרדע יכולה לעשות גם אתה יכול לעשות" כותבת המחברת לילד. אז ברוח הצפרדעית הזאת אני רוצה לכתוב קצת על עבודה עם ה"לא נעים" ולהציע שני דימויים שעשויים לסייע לנו להבין את האסטרטגיה של המפגש.

מה עושים כאשר מגיעות מחשבות, רגשות תחושות לא נעימות? התירגול מבקש מאיתנו לשלב שתי אסטרטגיות: להיות האיש הקדוש על ההר ולתת לגזר לא להיות גזר. האיש הקדוש על ההר הוא תחילתו של סיפור מספר שקיבלתי ממשתתפת יקרה בקורס. בסיפור מתואר לנו הר גבוה שעל ראשו מנזר ובו חי איש ששמו יוצא למרחקים כאיש קדוש. לאט לאט עולי הרגל מתאספים בדרך אל ההר בהמוניהם ועומדים בתור ארוך של כמה ימים בכדי לפגוש את האיש הקדוש. התור מתקדם בקצב יציב אך איטי, בתוך ענני סערה, גשם ורוח. כאשר מגיע עולה הרגל לראש ההר הוא מוצא דלת ודופק עליה. את הדלת פותח איש קטן וזקן- ששואל אותו- "כן?" עולה הרגל עונה: "באתי לראות את האיש הקדוש". ואז, מלווה אותו בנועם פנים האיש הקטן לאורך החדר עד לדלת האחורית, פותח אותה ונפרד  מעולה הרגל לשלום. ולעיתים הוא מוסיף ואומר שהוא מקווה שעולה הרגל יתיייחס לכל בני האדם כאנשים קדושים. הסיפור מספר כי כשעולה הרגל יוצא מהדלת האחורית ויורד מההר הוא מתחיל להרהר בכך שבפועל הוא אכן התקבל כפי שביקש- נכנס, ראה את האיש הקדוש ויצא הלאה.

יש משהו בדימוי הזה שמאוד משמעותי כאשר אנו נתקלים ב"אורחים" הלא נעימים: רגשות סוערים, ימים של עייפות או עצב, מחשבות שאינן מרפות, דאגה. כיצד ניתן לקבל את כל אלו כעולי הרגל- לפתוח את הדלת וללוות אותם החוצה בצד השני? איזה סוג "איש קדוש" על ההר היינו רוצים להיות עבור הלכי הרוח האלו? איך נפתח את הדלת ונזכור שהם אכן רק אורחים?

אחת האפשרויות למצוא גמישות מנטלית לנוכח ה"לא נעים" היא לזכור את הגזר שלא גזר. זהו סיפור שחלקה איתי ועם לילה קמחי חברתי משתתפת בקורס שלנו. המשתתפת עובדת בגינה טיפולית וסיפרה על אישה שבמשך זמן טיפחה שתיל של גזר. כאשר הגיע הרגע למשוך את הגזר התברר שהוא בצורה עקמומית בגלל עומקה המוגבל של העדנית בה צמח. האישה זרקה אותו הצידה באכזבה עמוקה והכריזה- "זה לא גזר!" הרגעים הללו מוכרים לנו היטב. אנו פוגשים את העולם ואת עצמנו טעונים בהשקפות, רעיונות, עמדות. "אני לא אמורה להיות עצובה ככה", "למה זה תמיד קורה לי" עוד ועוד גזרים שאינם גזרים- רעיונות שאנו מנסים לכפות על המציאות הפשוטה שכרגע, עלה רגע של עצב, או של אכזבה, רגע של זיכרון מכאיב או רגע של יאוש. כאשר אנחנו לא מוסיפים לרגע הזה את האכזבה מכך שהוא לא הגזר לו ציפינו, אנחנו יכולים לשאת אותו באצילות הנפש.

כך שלפתוח את הדלת לעולי הרגל כפי שהם- עם ידיעה עמוקה שהם ברי חלוף, ועם סקרנות ערה לגבי מה באמת מתרחש כרגע- מעבר לרעיונות שלנו על איך גזר אמור להיראות 🙂mountain

ב16 השלבים המתוארים בדרשה הבודהיסטית על הקשיבות עם הנשימה פנימה והחוצה ישנו שלב של עבודה עם ה"מיינד" שנקרא- לשמח את המיינד. המיומנות של ראיית הצפרדעים, הרים וגזרים באופן שאינו הודף את החוויות הלא נעימות בחיינו אך מוסיף להם מרחב אוורירי של מבט שאינו תמיד רציני לגמרי- לשמח את המיינד- לשחרר את הידוע- להגמיש את התפיסה. זהו צחוק שאינו לועג לדברים אלא מוכן לתת אפשרות למבט רענן שבו אין עולה רגל בלתי רצוי מכיוון שהכל תלוי באיזה זקן קדוש יפתח את הדלת!