הפקעת
פרק 7 מתוך הספר שמבהאלה – דרכו המקודשת של הלוחם
מאת צ'וגיאם טרונגפה רינפוצ'ה
דרכה של הפחדנות היא לכרוך עצמנו בפקעת, שאנו טווים שוב ושוב, ובכך מקבעים את דפוסי ההתנהגות שלנו. כשאנו יוצרים שוב ושוב את דפוסי ההתנהגות והחשיבה הבסיסיים שלנו, לעולם נימנע מלזנק אל עבר האוויר הצח או האדמה הרעננה.
בפרק הקודם דיברנו על זריחתה של שמש המזרח הגדולה.[1] למרות זאת, בדרך כלל אנו רגילים הרבה יותר לאפלת עולם השמש השוקעת מאשר לאור שמש המזרח הגדולה. לכן הנושא הבא שלנו הוא התמודדות עם החושך. כשאנחנו אומרים חושך, אנחנו מתכוונים להסתגרות העצמית בתוך עולם מוכר שבו אנו יכולים להתחבא או לישון. כאילו היינו רוצים להיכנס חזרה לרחם אמנו ולהתחבא שם לנצח, כך שנוכל להימנע מלהיוולד. כשאנו פוחדים להתעורר ולחוות את הפחדים שלנו, אנו טווים פקעת שתגן עלינו ממראַה של שמש המזרח הגדולה. אנו מעדיפים להתחבא בתוך יערות העד והמערות הפרטיים שלנו. כשאנחנו מתחבאים כך מהעולם, אנחנו חשים בטוחים. אנחנו עשויים לחשוב שהשקטנו את פחדינו, אבל בעצם הפכנו את עצמנו משותקים מרוב פחד. הקפנו את עצמנו במחשבותינו המוכרות, כך ששום דבר חד או כואב לא יוכל לגעת בנו. אנו כה פוחדים מהפחד של עצמנו, שאנו אוטמים את לבנו.
דרכה של הפחדנות היא להתכנס לתוך פקעת, שבה אנחנו מנציחים את דפוסי ההתנהגות שלנו. כשאנו יוצרים שוב ושוב את דפוסי ההתנהגות והחשיבה הבסיסיים שלנו, לעולם אין לנו צורך לקפוץ אל עבר האוויר הצח או האדמה הרעננה. במקום זאת אנו עוטפים עצמנו בסביבה החשוכה שלנו, שבה בן לווייתנו היחיד הוא ריח זיעתנו. אנו מחשיבים את הפקעת הטחובה והקרה כירושה או כעיזבון משפחתי, ואיננו רוצים לוותר על הזיכרון הרע- טוב ,טוב-רע הזה. בתוככי הפקעת אין ריקוד: לא הליכה, לא נשימה, אפילו לא קריצת עין. זה נוח וישנוני: בית מאוד עז ומוכר. בעולמה של הפקעת דברים כמו ניקיון אביבי לא נודעו מעולם. אנו מרגישים שזה יותר מדי עבודה ויותר מדי צרות לנקות אותה. היינו מעדיפים לחזור לישון.
מושג האור לא קיים בעולמה של הפקעת, עד שאנו חווים כמיהה לפתיחות, כמיהה כלשהי למשהו אחר מלבד ריח הזיעה של עצמנו. כשאנו מתחילים לבחון את החושך הנוח הזה – להסתכל עליו, להריח אותו, להרגיש אותו – אנחנו מגלים שהוא סוגר עלינו עד תחושת מחנק. כך שהדחף הראשוני שמושך אותנו לצאת מחשכת הפקעת לעבר אור שמש המזרח הגדולה הוא הכמיהה לאיוורור. ברגע שאנו מתחילים לחוש באפשרות של אוויר רענן, אנו נוכחים שידינו ורגלינו כבולות. אנו רוצים להתמתח, ללכת, לרקוד ולקפוץ. אנו מבינים שיש חלופה לפקעת שלנו; אנו מגלים שאפשר להשתחרר מהמלכודת הזאת. עם הכמיהה הזו לאוויר צח, למשב רוח משובב, אנו פוקחים את עינינו ומתחילים לחפש סביבה חלופית לפקעת שלנו. ולהפתעתנו אנו מתחילים לראות אור, אפילו אם בתחילה הוא מעורפל. קריעתה של הפקעת מתחוללת בנקודה זו.
אז אנו מבחינים כי הפקעת הבזויה שהתחבאנו בתוכה מעוררת בנו סלידה, ואנו רוצים להדליק אור חזק ככל האפשר. למעשה, אנו לא מדליקים את האור, אלא פותחים את עינינו לרווחה, ובעקביות מחפשים את האור הבהיר ביותר. עקב כך אנו נדבקים בסוג מסוים של קדחת, קדחת שמש המזרח הגדולה. אבל שוב ושוב עלינו להביט אל חשכת הפקעת. כדי לעורר בעצמנו השראה להתקדם הלאה, עלינו להסתכל לאחור ולראות את הניגודיות עם העולם שבאנו ממנו.
אם לא נסתכל לאחור, נתקשה להתמודד עם המציאות של השמש השוקעת. אתם רואים, איננו יכולים לדחות את עולמה של הפקעת סתם כך, אף שהוא די נוראי ולא נחוץ. עלינו לפתח אהדה אמיתית לחוויותינו בחושך כמו גם לאלה של אחרים. אחרת, מסענו אל מחוץ לפקעת יהפוך פשוט לחופשה לאור השמש השוקעת.[2] בלי נקודת ההתייחסות של הסתכלות לאחור, יש לנו נטייה ליצור פקעת חדשה בתוך שמש המזרח הגדולה. כעת, כשעזבנו את החושך מאחורינו, אנו מרגישים שאפשר לטבול באמבט שמש, לשכב על החול ולטמטם את עצמנו.
אבל כשאנו מתבוננים אחורה אל הפקעת ורואים את הסבל הקונה אחיזה בעולמו של מוג הלב, זה מעורר בנו השראה להמשיך הלאה במסענו – מסע הלוחם. אין זה מסע במובן של הליכה במדבר, כשמבטנו נישא אל האופק. נהפוך הוא, זהו מסע שמתגלה בתוכנו. כך אנו מתחילים להעריך את שמש המזרח הגדולה, לא כמשהו חיצוני, כמו השמש ברקיע, אלא כשמש המזרח הגדולה בראשינו, על כתפינו, בפנינו, בשיערנו, על שפתותינו ובחזנו. אם אנו בוחנים את היציבה שלנו, את ההתנהגות שלנו, את הקיום שלנו, אנו מוצאים שתכונותיה של שמש המזרח הגדולה משתקפות בכל היבט של הווייתנו.
זה משרה תחושה של היות בן אדם אמיתי. אנו מרגישים שאנו יכולים לחיות את חיינו באופן המלא ביותר מבחינה גופנית, נפשית, סביבתית ורוחנית. יש תחושת בטן של בריאות ושלמות המתיישבת בחיינו, כאילו החזקנו בידינו לבנת זהב. זה כבד ומלא וזוהר בצבע מוזהב. יש משהו אמיתי מאוד ובה בעת עשיר מאוד בחוויה האנושית של קיומנו. מתוך התחושה הזאת יכולה לעבור גם לאחרים תחושה עצומה של בריאות. למעשה, הפצת בריאות בעולמנו הופכת משמעת בסיסית בדרכו של הלוחם. במשמעת אין כוונתנו למשהו לא נעים או מלאכותי שנכפה עלינו מבחוץ. לחילופין המשמעת הזו היא תהליך אורגני המתפשט באופן טבעי מתוך חווייתנו. כשאנו מרגישים בריאים ושלמים בעצמנו, איננו יכולים שלא להקרין את הבריאות הזו על זולתנו.
חזון שמש המזרח הגדולה מעלה עניין טבעי במתרחש בעולם שמחוץ לנו. בדרך כלל, "עניין" קורה כשמשהו בלתי רגיל קורה וגורם לנו "להתעניין" בו. ההתעניינות שלנו יכולה לנבוע גם מהיותנו משועממים, כשאז אנו מוצאים עניינים שימלאו את זמננו. עניין יכול להתהוות גם כשמרגישים מאוימים. אנו הופכים להיות חקרנים וחדים מאוד כדי להגן על עצמנו, כך ששום דבר נורא לא יקרה. אצל הלוחם או הלוחמת העניין מתעורר באופן ספונטני, משום שמלכתחילה יש בחייהם כל כך הרבה בריאות וחיבור. הלוחם מרגיש שהעולם מטבעו מלא עניין: העולם החזותי, העולם הרגשי או כל עולם אחר שיש לו. כך שעניין או סקרנות מתבטאים כעונג חי לא מעובד, המענג ביחד עם הלא מעובד או הרך.
בדרך כלל כשמתענגים על משהו, מפתחים עור עבה ומרגישים מרוצים מעצמנו. אדם אומר לעצמו: "אני כל כך נהנה להיות כאן." אין זה אלא אישור לעצמנו. אבל במקרה הזה מתלווה לעונג גם נגיעה של כאב, כי אדם מרגיש לא מעובד או כואב ביחס לעולמו. למעשה רוך ועצבות, כמו גם עדינות, מייצרות תחושת עניין וסקרנות. האדם כל כך פגיע כך שאי אפשר שהעולם לא ייגע בו. זהו סוג של חסד מושיע או מנגנון אזהרה, כדי שהלוחם אף פעם לא יסטה מדרך הישר או יגדל עור עבה. כשיש עניין, הלוחם גם מביט פנימה אל העצבות, אל הרוך, שחושפים עוד פיסת אמת ומציתים עוד עניין.
שמש המזרח הגדולה מאירה את נתיב המשמעת של הלוחם. אנלוגיה לכך היא קרן האור שרואים כשצופים בזריחת השמש. קרני השמש הזורחות לקראתנו נראות כמעט כמו שביל שאפשר לצעוד עליו. באותו אופן, שמש המזרח הגדולה יוצרת אווירה שבה אפשר לצעוד קדימה באופן עקבי ולהיטען בכוחות מחודשים כל הזמן. כל חיינו נעים קדימה ללא הרף, אפילו אם מה שאנו עושים חוזר על עצמו למדי, כמו למשל לעבוד בבית-חרושת או בדוכן המבורגרים. לא משנה מה עושים, כל דקה, כל שעה זהו פרק חדש, דף חדש. הלוחם אינו זקוק לטלוויזיה צבעונית או למשחקי וידאו. הלוחם לא צריך לקרוא ספרי קומיקס, לבדר את עצמו או להיות עליז. העולם הרוחש סביב הלוחם הוא מה שיש, ובעולם הזה השאלה של בידור אינה עולה. שמש המזרח הגדולה מספקת את האמצעים להפיק מחיינו את התועלת הגדולה ביותר. אז מגלים שלא צריך לבקש מארכיטקט או מחייט שיעצבו מחדש את עולמנו בשבילנו. כשמבינים זאת, מתרחבת התחושה של היות לוחם, ונעשים לוחמים של ממש.
עבור הלוחם האמיתי, אין מלחמה. זה הרעיון של להיות מנצח. כשאתה מנצח, אין שום דבר לכבוש, שום בעיה עקרונית או מכשול שצריך להתגבר עליהם. הגישה הזאת אינה מושתתת על הדחקה או על שליליות מתעלמת. אבל אם מביטים לאחור ומתבוננים על נתיב חיינו – מי אנחנו, מה אנחנו ולמה אנחנו כאן בעולם הזה – אם מתבוננים צעד אחר צעד, לא מוצאים בעיות עקרוניות כלשהן.
אין זה עניין של לשכנע את עצמנו להאמין שהכול בסדר. לחילופין, אם נבדוק בפועל, אם נפרק את כל ההוויה שלנו לחלקים ונבחן אותה, נגלה שאנחנו אמיתיים וטובים בדיוק כמו שאנחנו. למען האמת, כל הקיום בנוי היטב. כך שיש מעט מאוד מקום לטעויות מכל סוג. יש כמובן אתגרים מתמידים, אבל תחושת האתגריות שונה למדי מתחושת השמש השוקעת, התחושה שנדונו לעולמנו ולבעיותינו. לעתים אנשים מפחדים מחזון שמש המזרח הגדולה. בלי שנדע את טבע הפחד, לא נוכל כמובן ללכת מעבר לו, אבל ברגע שהכרנו את הפחד שלנו, ברגע שאנו יודעים היכן אבני הנגף שבדרכנו, אנחנו מסוגלים לטפס מעליהן – אולי אפילו אם זה יהיה רק שלושה וחצי צעדים.
[1] "חזון שמש המזרח הגדולה אומר שאין בן אנוש שהוא מקרה אבוד." [עמ' 59] "שמש המזרח הגדולה מאירה עבור הלוחם את דרך המשמעת." [עמ 63] שמש המזרח הגדולה מספקת את האמצעי למצות את חיינו בדרך המלאה ביותר." [עמ 64] "היא ביטויו של טוּב אנושי אמיתי, המבוסס לא על יוהרה ועל תוקפנות, אלא על עדינות ופתיחות." [עמ' 108] דרך שמש המזרח הגדולה מבוססת על הראייה שיש מקור קרינה וזוהר טבעי בעולמנו, שהוא הערוּת המוּלדת של בני האדם. מתוך המקור באנגלית: Shambhala: The sacred path of the warrior (Shambhala Publications, 1984)
[2] השמש השוקעת בלב, שהיא נטולת כוח, נטולת חיות, כניגוד לשמש המזרח הגדולה. זוהי שמש שאין לה חזון ואין לה חיבור אל הטוּב הבסיסי שלנו.
דרכה של הפחדנות היא לכרוך עצמנו בפקעת, שאנו טווים שוב ושוב, ובכך מקבעים את דפוסי ההתנהגות שלנו. כשאנו יוצרים שוב ושוב את דפוסי ההתנהגות והחשיבה הבסיסיים שלנו, לעולם נימנע מלזנק אל עבר האוויר הצח או האדמה הרעננה.
בפרק הקודם דיברנו על זריחתה של שמש המזרח הגדולה.[1] למרות זאת, בדרך כלל אנו רגילים הרבה יותר לאפלת עולם השמש השוקעת מאשר לאור שמש המזרח הגדולה. לכן הנושא הבא שלנו הוא התמודדות עם החושך. כשאנחנו אומרים חושך, אנחנו מתכוונים להסתגרות העצמית בתוך עולם מוכר שבו אנו יכולים להתחבא או לישון. כאילו היינו רוצים להיכנס חזרה לרחם אמנו ולהתחבא שם לנצח, כך שנוכל להימנע מלהיוולד. כשאנו פוחדים להתעורר ולחוות את הפחדים שלנו, אנו טווים פקעת שתגן עלינו ממראַה של שמש המזרח הגדולה. אנו מעדיפים להתחבא בתוך יערות העד והמערות הפרטיים שלנו. כשאנחנו מתחבאים כך מהעולם, אנחנו חשים בטוחים. אנחנו עשויים לחשוב שהשקטנו את פחדינו, אבל בעצם הפכנו את עצמנו משותקים מרוב פחד. הקפנו את עצמנו במחשבותינו המוכרות, כך ששום דבר חד או כואב לא יוכל לגעת בנו. אנו כה פוחדים מהפחד של עצמנו, שאנו אוטמים את לבנו.
דרכה של הפחדנות היא להתכנס לתוך פקעת, שבה אנחנו מנציחים את דפוסי ההתנהגות שלנו. כשאנו יוצרים שוב ושוב את דפוסי ההתנהגות והחשיבה הבסיסיים שלנו, לעולם אין לנו צורך לקפוץ אל עבר האוויר הצח או האדמה הרעננה. במקום זאת אנו עוטפים עצמנו בסביבה החשוכה שלנו, שבה בן לווייתנו היחיד הוא ריח זיעתנו. אנו מחשיבים את הפקעת הטחובה והקרה כירושה או כעיזבון משפחתי, ואיננו רוצים לוותר על הזיכרון הרע- טוב ,טוב-רע הזה. בתוככי הפקעת אין ריקוד: לא הליכה, לא נשימה, אפילו לא קריצת עין. זה נוח וישנוני: בית מאוד עז ומוכר. בעולמה של הפקעת דברים כמו ניקיון אביבי לא נודעו מעולם. אנו מרגישים שזה יותר מדי עבודה ויותר מדי צרות לנקות אותה. היינו מעדיפים לחזור לישון.
מושג האור לא קיים בעולמה של הפקעת, עד שאנו חווים כמיהה לפתיחות, כמיהה כלשהי למשהו אחר מלבד ריח הזיעה של עצמנו. כשאנו מתחילים לבחון את החושך הנוח הזה – להסתכל עליו, להריח אותו, להרגיש אותו – אנחנו מגלים שהוא סוגר עלינו עד תחושת מחנק. כך שהדחף הראשוני שמושך אותנו לצאת מחשכת הפקעת לעבר אור שמש המזרח הגדולה הוא הכמיהה לאיוורור. ברגע שאנו מתחילים לחוש באפשרות של אוויר רענן, אנו נוכחים שידינו ורגלינו כבולות. אנו רוצים להתמתח, ללכת, לרקוד ולקפוץ. אנו מבינים שיש חלופה לפקעת שלנו; אנו מגלים שאפשר להשתחרר מהמלכודת הזאת. עם הכמיהה הזו לאוויר צח, למשב רוח משובב, אנו פוקחים את עינינו ומתחילים לחפש סביבה חלופית לפקעת שלנו. ולהפתעתנו אנו מתחילים לראות אור, אפילו אם בתחילה הוא מעורפל. קריעתה של הפקעת מתחוללת בנקודה זו.
אז אנו מבחינים כי הפקעת הבזויה שהתחבאנו בתוכה מעוררת בנו סלידה, ואנו רוצים להדליק אור חזק ככל האפשר. למעשה, אנו לא מדליקים את האור, אלא פותחים את עינינו לרווחה, ובעקביות מחפשים את האור הבהיר ביותר. עקב כך אנו נדבקים בסוג מסוים של קדחת, קדחת שמש המזרח הגדולה. אבל שוב ושוב עלינו להביט אל חשכת הפקעת. כדי לעורר בעצמנו השראה להתקדם הלאה, עלינו להסתכל לאחור ולראות את הניגודיות עם העולם שבאנו ממנו.
אם לא נסתכל לאחור, נתקשה להתמודד עם המציאות של השמש השוקעת. אתם רואים, איננו יכולים לדחות את עולמה של הפקעת סתם כך, אף שהוא די נוראי ולא נחוץ. עלינו לפתח אהדה אמיתית לחוויותינו בחושך כמו גם לאלה של אחרים. אחרת, מסענו אל מחוץ לפקעת יהפוך פשוט לחופשה לאור השמש השוקעת.[2] בלי נקודת ההתייחסות של הסתכלות לאחור, יש לנו נטייה ליצור פקעת חדשה בתוך שמש המזרח הגדולה. כעת, כשעזבנו את החושך מאחורינו, אנו מרגישים שאפשר לטבול באמבט שמש, לשכב על החול ולטמטם את עצמנו.
אבל כשאנו מתבוננים אחורה אל הפקעת ורואים את הסבל הקונה אחיזה בעולמו של מוג הלב, זה מעורר בנו השראה להמשיך הלאה במסענו – מסע הלוחם. אין זה מסע במובן של הליכה במדבר, כשמבטנו נישא אל האופק. נהפוך הוא, זהו מסע שמתגלה בתוכנו. כך אנו מתחילים להעריך את שמש המזרח הגדולה, לא כמשהו חיצוני, כמו השמש ברקיע, אלא כשמש המזרח הגדולה בראשינו, על כתפינו, בפנינו, בשיערנו, על שפתותינו ובחזנו. אם אנו בוחנים את היציבה שלנו, את ההתנהגות שלנו, את הקיום שלנו, אנו מוצאים שתכונותיה של שמש המזרח הגדולה משתקפות בכל היבט של הווייתנו.
זה משרה תחושה של היות בן אדם אמיתי. אנו מרגישים שאנו יכולים לחיות את חיינו באופן המלא ביותר מבחינה גופנית, נפשית, סביבתית ורוחנית. יש תחושת בטן של בריאות ושלמות המתיישבת בחיינו, כאילו החזקנו בידינו לבנת זהב. זה כבד ומלא וזוהר בצבע מוזהב. יש משהו אמיתי מאוד ובה בעת עשיר מאוד בחוויה האנושית של קיומנו. מתוך התחושה הזאת יכולה לעבור גם לאחרים תחושה עצומה של בריאות. למעשה, הפצת בריאות בעולמנו הופכת משמעת בסיסית בדרכו של הלוחם. במשמעת אין כוונתנו למשהו לא נעים או מלאכותי שנכפה עלינו מבחוץ. לחילופין המשמעת הזו היא תהליך אורגני המתפשט באופן טבעי מתוך חווייתנו. כשאנו מרגישים בריאים ושלמים בעצמנו, איננו יכולים שלא להקרין את הבריאות הזו על זולתנו.
חזון שמש המזרח הגדולה מעלה עניין טבעי במתרחש בעולם שמחוץ לנו. בדרך כלל, "עניין" קורה כשמשהו בלתי רגיל קורה וגורם לנו "להתעניין" בו. ההתעניינות שלנו יכולה לנבוע גם מהיותנו משועממים, כשאז אנו מוצאים עניינים שימלאו את זמננו. עניין יכול להתהוות גם כשמרגישים מאוימים. אנו הופכים להיות חקרנים וחדים מאוד כדי להגן על עצמנו, כך ששום דבר נורא לא יקרה. אצל הלוחם או הלוחמת העניין מתעורר באופן ספונטני, משום שמלכתחילה יש בחייהם כל כך הרבה בריאות וחיבור. הלוחם מרגיש שהעולם מטבעו מלא עניין: העולם החזותי, העולם הרגשי או כל עולם אחר שיש לו. כך שעניין או סקרנות מתבטאים כעונג חי לא מעובד, המענג ביחד עם הלא מעובד או הרך.
בדרך כלל כשמתענגים על משהו, מפתחים עור עבה ומרגישים מרוצים מעצמנו. אדם אומר לעצמו: "אני כל כך נהנה להיות כאן." אין זה אלא אישור לעצמנו. אבל במקרה הזה מתלווה לעונג גם נגיעה של כאב, כי אדם מרגיש לא מעובד או כואב ביחס לעולמו. למעשה רוך ועצבות, כמו גם עדינות, מייצרות תחושת עניין וסקרנות. האדם כל כך פגיע כך שאי אפשר שהעולם לא ייגע בו. זהו סוג של חסד מושיע או מנגנון אזהרה, כדי שהלוחם אף פעם לא יסטה מדרך הישר או יגדל עור עבה. כשיש עניין, הלוחם גם מביט פנימה אל העצבות, אל הרוך, שחושפים עוד פיסת אמת ומציתים עוד עניין.
שמש המזרח הגדולה מאירה את נתיב המשמעת של הלוחם. אנלוגיה לכך היא קרן האור שרואים כשצופים בזריחת השמש. קרני השמש הזורחות לקראתנו נראות כמעט כמו שביל שאפשר לצעוד עליו. באותו אופן, שמש המזרח הגדולה יוצרת אווירה שבה אפשר לצעוד קדימה באופן עקבי ולהיטען בכוחות מחודשים כל הזמן. כל חיינו נעים קדימה ללא הרף, אפילו אם מה שאנו עושים חוזר על עצמו למדי, כמו למשל לעבוד בבית-חרושת או בדוכן המבורגרים. לא משנה מה עושים, כל דקה, כל שעה זהו פרק חדש, דף חדש. הלוחם אינו זקוק לטלוויזיה צבעונית או למשחקי וידאו. הלוחם לא צריך לקרוא ספרי קומיקס, לבדר את עצמו או להיות עליז. העולם הרוחש סביב הלוחם הוא מה שיש, ובעולם הזה השאלה של בידור אינה עולה. שמש המזרח הגדולה מספקת את האמצעים להפיק מחיינו את התועלת הגדולה ביותר. אז מגלים שלא צריך לבקש מארכיטקט או מחייט שיעצבו מחדש את עולמנו בשבילנו. כשמבינים זאת, מתרחבת התחושה של היות לוחם, ונעשים לוחמים של ממש.
עבור הלוחם האמיתי, אין מלחמה. זה הרעיון של להיות מנצח. כשאתה מנצח, אין שום דבר לכבוש, שום בעיה עקרונית או מכשול שצריך להתגבר עליהם. הגישה הזאת אינה מושתתת על הדחקה או על שליליות מתעלמת. אבל אם מביטים לאחור ומתבוננים על נתיב חיינו – מי אנחנו, מה אנחנו ולמה אנחנו כאן בעולם הזה – אם מתבוננים צעד אחר צעד, לא מוצאים בעיות עקרוניות כלשהן.
אין זה עניין של לשכנע את עצמנו להאמין שהכול בסדר. לחילופין, אם נבדוק בפועל, אם נפרק את כל ההוויה שלנו לחלקים ונבחן אותה, נגלה שאנחנו אמיתיים וטובים בדיוק כמו שאנחנו. למען האמת, כל הקיום בנוי היטב. כך שיש מעט מאוד מקום לטעויות מכל סוג. יש כמובן אתגרים מתמידים, אבל תחושת האתגריות שונה למדי מתחושת השמש השוקעת, התחושה שנדונו לעולמנו ולבעיותינו. לעתים אנשים מפחדים מחזון שמש המזרח הגדולה. בלי שנדע את טבע הפחד, לא נוכל כמובן ללכת מעבר לו, אבל ברגע שהכרנו את הפחד שלנו, ברגע שאנו יודעים היכן אבני הנגף שבדרכנו, אנחנו מסוגלים לטפס מעליהן – אולי אפילו אם זה יהיה רק שלושה וחצי צעדים.
[1] "חזון שמש המזרח הגדולה אומר שאין בן אנוש שהוא מקרה אבוד." [עמ' 59] "שמש המזרח הגדולה מאירה עבור הלוחם את דרך המשמעת." [עמ 63] שמש המזרח הגדולה מספקת את האמצעי למצות את חיינו בדרך המלאה ביותר." [עמ 64] "היא ביטויו של טוּב אנושי אמיתי, המבוסס לא על יוהרה ועל תוקפנות, אלא על עדינות ופתיחות." [עמ' 108] דרך שמש המזרח הגדולה מבוססת על הראייה שיש מקור קרינה וזוהר טבעי בעולמנו, שהוא הערוּת המוּלדת של בני האדם. מתוך המקור באנגלית: Shambhala: The sacred path of the warrior (Shambhala Publications, 1984)
[2] השמש השוקעת בלב, שהיא נטולת כוח, נטולת חיות, כניגוד לשמש המזרח הגדולה. זוהי שמש שאין לה חזון ואין לה חיבור אל הטוּב הבסיסי שלנו.