1991 Tricycle
תרגום מתי ליבליך
כשאנשים לוקחים מחסה בטכס הפורמלי ונעשים בודהיסטים, הם מקבלים שם שנותן להם כיוון כיצד עליהם לתרגל. שמתי לב שכשאנשים מקבלים את השם "וויתור" (renunciation), הם שונאים אותו. הוא גורם להם להרגיש נורא. הם מרגישים כאילו מישהו נתן להם את השם "חדר עינויים", או אולי "חדר העינויים של העירות". אנשים לרוב לא אוהבים את השם "משמעת" גם, אבל כל כך הרבה תלוי בכיצד אתם מתבוננים בדברים האלו. ויתור אינו חייבת להיות נתפס כשלילי. אני למדתי שהוא קשור ללשחרר, להשארה מאחור. מה שאנו מותרים עליו הוא הסגירות וההתכחשות לחיים. הייתם יכולים לומר שויתור הוא אותו הדבר כמו להפתח ללימוד של הרגע הנוכחי.
יתכן שטוב לחשוב על הבסיס של ויתור כהיות עצמנו הטוב והישן, הטוב הבסיסי שלנו וחוש ההומור שלנו. בלימוד הבודהיסטי, כמו במסורות מיסטיות אחרות, התפיסה הבסיסית היא שבני אדם הם טובים ובריאים באופן בסיסי. זה כאילו שכל אחד שאי פעם נולד הוא בעל אותה זכות מולדת, שהיא הפוטנציאל האדיר של לב חם ומיינד צלול. הבסיס של ויתור הוא ההבנה שאנחנו כבר בעלי כל מה שאנחנו צריכים, ושמה שיש לנו כבר עכשיו הוא טוב. כל רגע בזמן כולל בתוכו אנרגיה עצומה, ואנחנו יכולים להתחבר לכך.
הייתי לא מזמן במשרד של רופא שעל הקיר שלו היה פוסטר של אישה ממוצא אמריקאני אינדאיני (native American) הולכת ומחזיקה ביד של ילד קטן. על הפוסטר היה כתוב:" העונות מגיעות וחולפות, הקיץ מגיע אחרי האביב והסתיו אחרי הקיץ והחורף אחרי הסתיו. ובני אנוש נולדים ומתבגרים, מגיעים לגיל העמידה, מתחילים להזדקן ומתים, ולכל דבר יש את המחזוריות שלו. היום מגיע אחרי הלילה, הלילה מגיע אחרי היום. טוב להיות חלק מכל זה."
ויתור הוא להבין שהנוסטלגיה שלנו והרצון להישאר בעולם מוגן, מוגבל ומצומצם היא שיגעון. ברגע שאתה מתחיל לחוש עד כמה העולם עצום ועד כמה רחב הפוטנציאל שלנו לחוות את החיים, אז אתה באמת מתחיל להבין ויתור. כשאנחנו יושבים בתירגול, אנחנו מרגישים את הנשימה שלנו יוצאת החוצה ויש לנו איזשהי תחושה של מוכנות רק להיות פתוחים לרגע הנוכחי. ואז המיינד שלנו נודד לתוך כל מני סיפורים ופבריקציות ומציאויות מומצאות, ואנחנו אומרים לעצמנו, "זוהי מחשבה". אנחנו אומרים זאת עם עדינות רבה והרבה דיוק. כל פעם שאנחנו מוכנים להניח לקו הסיפור, וכל פעם שאנחנו מוכנים לשחרר בסוף הנשיפה, זהו ויתור עמוק: ללמוד כיצד לשחרר את האחיזה וההתכנסות.
הנחל זורם במהירות מההר, ואז לפתע הוא נחסם על ידי סלעים גדולים ועצים רבים. המים לא יכולים לזרום הלאה, למרות שיש להם כוח אדיר ותנועה עצומה קדימה. הם פשוט נחסמים שם. זה מה שקורה גם לנו: אנחנו נחסמים כך. לשחרר בסוף הנשיפה, לשחרר את המחשבות, זה כמו להזיז את אחד הסלעים האלו כך שהמים יכולים להמשיך לזרום, כך שהאנרגיה שלנו וכוח החיים שלנו יכולים להמשיך להתפתח ולהתקדם. אנחנו לא חייבים, מתוך פחד מהלא נודע, לבנות את הסלעים האלו, את הסכרים האלו, שבסופו של דבר הם אמירת לא לחיים ולהרגיש את החיים.
כך שויתור הוא לראות בצלילות כיצד אנו נמנעים, כיצד אנחנו פונים אחורה, כיצד אנחנו נסגרים, ואז ללמוד כיצד להפתח. הוא להגיד כן למה ששמים לנו על הצלחת, למה שדופק בדלת, למה שמתקשר בטלפון שלנו. איך אנחנו עושים זאת בפועל קשור ללפגוש את הקצה שלנו, שהוא בסופו של עניין הרגע בו אנחנו לומדים מה משמעות הויתור. ישנו סיפור על קבוצת אנשים שמטפסת לראש ההר. מסתבר שהוא די תלול וברגע שהם עולים לגובה מסויים, כמה אנשים מסתכלים למטה ורואים עד כמה הם גבוהים וקופאים לחלוטין: הם הגיעו לקצה שלהם ולא יכולים להמשיך מעבר אליו. הפחד שלהם היה כה עצום, הם לא יכלו לזוז. אנשים אחרים המשיכו לרוץ הלאה, צוחקים ומדברים, אבל ברגע שהטיפוס נעשה תלול יותר ומפחיד יותר, עוד אנשים החלו להבהל ולקפוא. כל הדרך במעלה ההר היו מקומות שאנשים פגשו את הקצה שלהם ופשוט קפאו ולא יכלו להמשיך יותר. מוסר ההשכל של הסיפור הזה הוא שזה לא באמת משנה היכן אתה פוגש את הקצה שלך; עצם המפגש איתו הוא הנקודה. החיים הם מסע של של לפגוש את הקצה שלנו שוב ושוב. אלו המקומות בהם אנו מאותגרים, אלו המקומות, שאם אנו אנשים שרוצים לחיות, אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו שאלות כמו "עכשיו, למה אני כל כך מפחדת? מה אני לא רוצה לראות? למה אני לא יכולה להמשיך הלאה מכאן?" האנשים השמחים שהגיעו לפיסגה לא היו גיבורי היום. הם פשוט לא פחדו מגבהים; הם יפגשו את הקצה שלהם במקום אחר. אלו שקפאו בתחתית לא היו המפסידים. הם פשוט הפסיקו ראשונים וכך הלימוד שלהם הגיע מוקדם יותר מאשר של האחרים. אך במוקדם או במאוחר, כל אחד פוגש את הקצה שלו או שלה.
כשאנחנו מתרגלים, אנחנו יוצרים מצב בו יש הרבה מרחב. זה נשמע טוב אבל האמת היא שזה יכול להיות מורט עצבים, מכיוון שכאשר יש הרבה מרחב אפשר לראות מאוד צלול: אנחנו מורידים את הצעיפים מעל עינינו, את המגינים שלנו, את השיריון, את המשקפיים הכהות, את אטמי האוזניים, את שכבות הכפפות, את המגפיים הכבדות. לבסוף, אנחנו עומדים ונוגעים באדמה, מרגישים את השמש על גופינו, מרגישים את הבהירות שלה, שומעים את כל הצלילים בלי שום דבר שמכהה את הצליל. אתם מסירים את אטם האף שלכם ואולי תריחו ריחות של אויר נקי ונהדר או אולי אתם באמצע מזבלה. מכיוון שמדיטציה היא בעלת איכות של להביא את עצמנו קרוב מאוד לעצמנו וקורב לחוויות שלנו, אנחנו נוטים לפגוש את הקצה שלנו מהר יותר. זה לא קצה שלא היה שם קודם, אבל בגלל שהדברים כל כך פשוטים וברורים אנחנו רואים אותו בצלילות.
איך אנחנו מוותרים? איך אנחנו עובדים עם הנטיה הזאת לחסום ולקפוא ולסרב לקחת עוד צעד קדימה אל עבר הלא נודע? אם הקצה שלנו הוא כמו קיר אבן עצום עם דלת בתוכו, כיצד אנחנו לומדים לפתוח את הדלת ולצעוד דרכה שוב ושוב, כך שהחיים יעשהו תהליך של צמיחה, של להפוך להיות יותר ויותר חסרי פחד וגמישים, יותר ויותר מסוגלים לשחק כמו עורב על פני הרוח?
החיות והצמחים פה בקייפ ברטון הם עמידים וחסרי פחד ואוהבים לשחק ומלאי שמחה. ככל המזג האויר פראי יותר, כך העורבים אוהבים זאת יותר. הם נהנים מאוד בחורף, כשהרוח נעשית חזקה יותר ויש הרבה קרח ושלג. הם מאתגרים את רוח. הם עולים לקצה העצים ומחזיקים עם הציפורניים ואז עם המקור גם. בנקודה מסויימת הם משחררים אל תוך הרוח ונותנים לה להעיף אותם למרחב. ואז הם משחקים עליה, צפים עליה. אחרי כמה זמן הם חוזרים לעץ ומתחילים שוב. זה משחק. פעם ראיתי אותם בתוך רוח עצומה כמו הוריקן, תופסים ברגליים אחד של השני ונופלים ואז שוב משחררים ועפים. זה היה כמו לראות קרקס. הם היו חייבים לפתח את האהבה לאתגר ולחיים. כמו שאתם יכולים לראות, זה בונה יופי אדיר והשראה. אותו הדבר איתנו.
בכל פעם שאתם מבינים שפגשתם את הקצה שלכם, במקום לחשוב "עשיתי טעות", אתם יכולים להכיר ברגע העכשווי ובלימוד שלו. אתם יכולים לשמוע את המסר, שהוא פשוט שאתם אומרים "לא". ההכוונה היא להתרכך, להתחבר עם הלב ולטפח עמדה בסיסית של נדיבות וממלה כלפי עצמכם.
המסע של ההתעוררות- המסע הקלאסי של הגיבור או הגיבורה- הוא מסע של מפגש מתמשך עם אתגרים גדולים ואז למידה כיצד להתרכך ולהפתח. במילים אחרות, האיכות הקפואה מונצחת כמתקשה ומסרבת, והשיחרור או הויתור על העמדה הזאת הוא פשוט לחוש את כל הדבר עצמו בלב שלנו, לתת לזה לגעת בלב. אתם מתרככים ומרגישים חמלה למצב שלכם ולמצב של כל האנושות. אנחנו מרככים כדי שנוכל בפועל לשבת שם עם כל הרגשות המטרידים האלו ולתת להם לרכך אותנו עוד.
כל מסע הויתור, או ההתחלה להגיד כן לחיים, הוא להבין קודם כל שפגשנו את הקצה שלנו, שהכל בי אומר עכשיו לא, ןאז ברגע ההוא להתרכך. זוהי עוד הזדמנות לפתח התכוונות אוהבת לעצמנו, שתוביל למשחקיות- ללמוד לשחק כמו עורב ברוח.
https://tricycle.org/magazine/renunciation/