https://www.lionsroar.com/the-answer-to-anger-aggression-is-patience/
תרגום: מתי ליבליך
אנחנו יכולים להדחיק כעס ואגרסיה או לפעול מתוכם, בכל מקרה, זה יגרום לדברים להידרדר עבורנו ועבור האחרים. או שאנחנו יכולים להתאמן בסבלנות: לחכות, לחוות את הכעס ולחקור את הטבע שלו.
הלימוד הבודהיסטי אומר לנו שסבלנות היא תרופת הנגד לכעס ואגרסיה. כשאנו חשים את האגרסיה על צורותיה השונות- מירמור, ביקורתיות, תלונות, ונטירת טינה- אנחנו יכולים ליישם את התירגולים השונים והעצות הטובות ששמענו ונתנו לאנשים אחרים. אך פעמים רבות נדמה שאלו אינן עוזרות לנו. לכן, הלימוד הזה על סבלנות תפס את תשומת ליבי לפני כמה שנים, כי כל כך קשה לדעת מה לעשות כשחשים כעס ואגרסיה.
חשבתי לעצמי, אם סבלנות היא תרופת הנגד לאגרסיה, אולי אנסה את זה. בתהליך למדתי הרבה על מהי סבלנות ומה אינה סבלנות. רציתי לחלוק איתכם את מה שלמדתי, כדי לעודד אתכם לברר עבור עצמכם כיצד סבלנות עובדת עם אגרסיה.
נתחיל מכך, שלמדתי על סבלנות והפסקת הסבל. נאמר לנו שסבלנות היא דרך לאי הסלמה של אגרסיה. אני חושבת פה על אגרסיה כשם נרדף לכאב. כשאנו חשים אגרסיביים- וכך גם עם כל רגש עוצמתי אחר- יש תחושה עצומה ומלאת חיים שמושכת אותנו לכיוון של לרצות לקבל איזשהו סוג של פיתרון. זה כואב מדי לחוש את האגרסיה ואנחנו רוצים לחוש שהיא חולפת.
אז מה אנו עושים לרוב? אנחנו עושים בדיוק מה שהולך להחריף את האגרסיה והסבל. אנחנו מחזירים מכה. מישהו מכאיב לנו ובהתחלה יש שם סוג של רכות- אם אתם מהירים, תוכלו עוד לשים לב אליה- אבל לרוב אנחנו אפילו לא מבינים שיש רכות. אנחנו מוצאים את עצמנו באמצע של חום, רעש, פעימה- שרוצה להחזיר למישהו על ידי "החזרה" עם אותו מצב תודעה- לאיכות הזאת יש משהו מאוד קשיח. באופן הזה, עם מילים או פעולות, אנחנו מייצרים עוד אגרסיה כדי לברוח מהכאב והאגרסיה.
בנקודה הזאת, סבלנות משמעה להפוך להיות חכמה: להפסיק לחכות. זה גם אומר לשתוק, כי אם תגידו משהו זה יצא באגרסיה, אפילו אם המילים יהיו "אני אוהבת אותך".
פעם, כשמאוד כעסתי על קולגה שלי, התקשרתי אליו. אני לא זוכרת אפילו על מה כעסתי, אבל באותו הזמן לא יכולתי לישון מרוב זעם. ניסיתי לתרגל עם הכעס שלי, ולעבוד איתו אבל שום דבר לא עזר, אז פשוט קמתי באמצע הלילה והתקשרתי אליו. כשהוא ענה, כל מה שאמרתי היה "הי ישה".. אבל הוא מיד שאל- "עשיתי משהו לא בסדר"? חשבתי שאני פשוט אגיד לו באופן מאוד נחמד מה אני מרגישה, ואגיד משהו נעים על כל הדברים הרעים שהוא עשה, מה שהם לא היו. אבל אפילו רק בטון של השלום שלי אליו הוא ידע. זה מה שקורה עם אגרסיה, את לא יכולה לדבר מכיוון שכולם ירגישו את האנרגיה. לא משנה מה יצא מהפה, זה כמו לשבת על חבית של חומר נפץ. יש לזה ויברציה.
אז לסבלנות יש קשר עמוק ללהיות חכמה באותו רגע ופשוט לחכות. לא לדבר או לעשות שום דבר. אבל מהצד השני, משמעה גם להיות כנה לחלוטין עם עצמך לגבי העובדה שאת זועמת. את לא מדחיקה שום דבר- לסבלנות אין קשר להדחקה. העובדה היא שהיא כוללת מערכת יחסים רכה וכנה עם עצמך. אם את תחכי ולא תזיני את המחשבות המסלימות, תוכלי להיות כנה לגבי העובדה שאת כועסת. אבל באותו הזמן, תוכלי לשחרר את הדיאלוג הפנימי. בדיאלוג הפנימי הזה, את מאשימה ומבקרת, ואז יש סיכוי שעולה אשמה והלקאה עצמית. זה עינוי, מכיוון שאת מרגישה רע על היותך כה כועסת בו בזמן שאת מאוד כועסת, ואת לא יכולה לשחרר את זה. זה כואב לחוות כל כך הרבה בילבול. רק תחכי ותישארי סבלנית עם הבילבול והכאב שבא עימו.
לסבלנות יש איכות של כנות אדירה, אבל גם איכות של לא להסלים דברים. לאפשר לאדם השני הרבה מרחב לדבר, לחוות את עצמם, בעוד שאת לא מגיבה, למרות שבתוכך את כן מגיבה. את נותנת למילים להשמט ופשוט נמצאת שם.
זה הקשר שיש לסבלנות להיעדר פחד. אם את מתרגלת את סוג הסבלנות שמוביל לאי הסלמה של אגרסיה והפסקת הסבל, את מטפחת אומץ עצום. את ממש מתחילה להכיר את הכעס וכיצד הוא מתפתח למילים ופעולות אלימות. את תתחילי לראות את כל המסלול הזה בלי לפעול ממנו. כאשר את מתרגלת סבלנות, את לא מביעה את הכעס, את רק יושבת שם איתו- ופוגשת את האגרסיה ישירות. כתוצאה, את מכירה ממש את האנרגיה של הכעס ולאן היא מובילה. אפילו בלי ללכת לשם. הבעת את הכעס שלך כל כך הרבה פעמים, את יודעת לאן הוא יוביל. הרצון לומר משהו מרושע, לרכל או לדבר רעות, להתלונן- או רק איכשהו להפטר מהאגרסיה הזאת, הם מסלימים אותה. אז במקום זה את סבלנית, סבלנית כלפי עצמך.
לפתח סבלנות והעדר פחד משמעו ללמוד לשבת בשקט עם הקצוות של האנרגיה. זה כמו לשבת על סוס פראי, או על נמר פראי שיטרוף אותך. יש שיר קצר שמספר על הנושא הזה: "היתה פעם נערה צעירה מניגריה, שחייכה כשרכבה על נמר. הם חזרו מהמסע עם הנערה בתוכו והחיוך על פני הנמר." לשבת עם חוסר הנוחות שלנו מרגיש כמו לרכב על הנמר מכיוון שזה כל כך מפחיד.
כאשר אנחנו חוקרות את התהליך הזה אנחנו לומדות משהו מאוד מעניין: אין שום פיתרון. הפיתרון שבני אדם מחפשים מגיע מחוסר הבנה אדיר. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לפתור משהו! כאשר אנו, בני האדם, חשים אנרגיה עוצמתית, אנחנו נוטים להרגיש חוסר נוחות עוצמתי עד שדברים נפתרים באיזשהו אופן בדרך בטוחה ומנחמת, או בצד של הכן או בצד של הלא. או בצד של צודק, או בצד של טועה. או בצד של כל דבר שניתן לנו להיאחז בו.
התירגול שאנו עושים לא נותן לנו להיאחז. האמת היא שגם הלימוד לא נותן לנו משהו להיאחז בו. בעבודה עם סבלנות והיעדר פחד אנחנו לומדים להיות סבלנים עם העובדה שאנחנו בני אדם, שכל דבר שנולד ומת מההתחלה של הזמן ועד לסוף הזמן ירצה באופן טבעי לקבל איזשהו סוג של פיתרון לאנרגית הקצוות המצוברחת הזאת. ואין דבר כזה. הפיתרון היחיד שיש הוא זמני ועשוי לגרום לעוד סבל. אנחנו מגלים שהאמת היא שחדווה, שלום, הרמוניה והיות בבית עם עצמנו ועם העולם מגיעים מלשבת ביציבות עם מצבי הרוח של האנרגיה עד היא עולה, שוהה ודועכת. האנרגיה אף פעם לא תפתור את עצמה למשהו מוצק.
אז כל הזמן, אנחנו נשארים באמצע האנרגיה. הדרך של לגעת ברכות של הלב הכנה היא לשבת ביציבות ולהיות בסבלנות כלפי אנרגיה מהסוג הזה אנחנו לא חייבים לבקר את עצמו כשאנו נכשלים, אפילו לא לרגע, מכיוון שאנחנו פשוט בני אדם רגילים לחלוטין. הדבר היחיד שמיוחד בנו זה שאנחנו אמיצים מספיק להכנס לתוך הדברים הללו יותר לעומק ולחקור מתחת לתגובתיות השטחית של לנסות להגיע לקרקע יציבה מתחת לרגלנו.
סבלנות היא תירגול עצום, מופלא, תומך ואפילו מלא קסם. היא דרך של התמרה מוחלטת של ההרגל האנושי הבסיסי של לנסות לפתור דברים בהליכה או ימינה או שמאלה, בלקרוא לדברים נכון או לא נכון. היא הדרך לפתח אומץ, הדרך לראות מה החיים האלו באמת.
סבלנות אינה התעלמות. האמת היא שסבלנות וסקרנות הולכות יחד. את חושבת- מי אני.? מי אני ברמה של התבניות הנוירוטיות שלי? מי אני ברמה מעבר ללידה ולמוות? אם את רוצה להתבונן לתוך הטבע של היותך, את חייבת להיות סקרנית. הדרך היא מסע של חקירה, של התחלה למבט עמוק יותר על מה שמתרחש. הלימוד נותן לנו הרבה הצעות לגבי מה אנחנו מחפשים והתירגולים נותנים לנו הרבה הצעות של כיצד להסתכל. סבלנות היא הצעה אחת כזאת, שמאוד עוזרת. אגרסיה, מהצד השני, מונעת מאיתנו להסתכל. היא שמה עבורנו פקק על הסקרנות שלנו. אגרסיה היא אנרגיה שנחושה לפתור את המצב בתבנית דחוסה, יציבה וקבועה שבה מיהו תמיד מנצח ומישהו מפסיד.
כאשר את מתחילה לחקור, את שמה לב שכל פעם שיש כאב כלשהו- כאב של אגרסיה, אובדן, אבל, עצבנות, נטירת טינה, קנאה, קשיי עיכול או כאב פיסי- אם באמת תתבונני לתוך המצבים האלו, תגלי בעצמם שמאחורי הכאב יש תמיד משהו שנאחזנו בו. תמיד יש משהו שאנחנו מחזיקים בו.
אני אומרת את זה בביטחון, אבל את צריכה לגלות בעצמך אם זה נכון. את יכולה לקרוא על זה: הדבר הראשון שהבודהה לימד זה שהסבל מגיע מהיאחזות. זה בכל הספרים. אבל כשת מגלה את זה בעצמך, זה נהיה יותר עמוק מיד.
ברגע שאת מגלה שמאחורי הכאב יש משהו שאת מחזיקה בו, את במקום שאת תחווי פעמים רבות בדרך הרוחנית. אחרי זמן מה, נדמה שכאילו כל רגע מהחיים את שם, בנקודה שבה את מבינה שבעצם יש לך בחירה. יש לך בחירה בין להיות פתוחה או סגורה, בין להחזיק או לשחרר, בין אם להתקשח או להתרכך.
הבחירה מיוצגת עבורך שוב ושוב ושוב. לדוגמא, את חשה כאב, את מתבוננת בו לעומק ואת שמה לב שיש משהו מאוד קשיח שאת מחזיקה בו. ואז יש לך בחירה: את יכולה לשחרר אותו, שמשמעות העניין זה להתחבר לרכות שמאחורי כל הקשיחות הזאת. אולי כל אחד מאיתנו גילה שמאחורי כל הקשיחות של התנגדות, סטרס, אגרסיה וקנאה יש רכות אדירה שאנחנו מנסים לכסות. אגרסיה לרוב מתחילה כשמישהו פוגע בריגשותינו. התגובה הראשונית מאוד רכה, אבל לפני שאפילו נשים לב מה אנחנו עושים, אנחנו מתקשחים. אז אנחנו יכולים או לשחרר ולהתחבר עם הרכות או להמשיך להחזיק- שמשמעו שכל הסבל ימשיך.
זה דורש סבלנות עצומה אפילו להיות מספיק סקרנים בשביל להתבונן ולחקור. ואז, כשאנחנו מבינים שיש לנו בחירה, ושאולי יש משהו שם שאנחנו נאחזים בו, זה דורש סבלנות עצומה להמשיך ולהhכנס פנימה. מכיוון שאתם תירצו רק להhכנס להכחשה ולהיסגר. תירצו להגיד לעצמכם "אני לא רוצה לראות את זה". תהיו מפוחדים כי אפילו אם רק התחלנו להתקרב לזה, המחשבה של לשחרר היא לרוב מאוד מפחידה. אפשר להרגיש כאילו אנחנו הולכים למות, או שמשהו הולך למות. אבל בפועל זה משהו שצריך למות ואתם תרוויחו הרבה מהמוות שלו.
מהצד השני, לפעמים קל לשחרר. אם אתם עושים את המסע הזה של התבוננות לראות אם יש משהו שאני נאחזת בו, לפעמים זה ממש דבר פעוט. פעם, כשהייתי תקועה עם משהו עצום, טרונגפה רינפוצה נתן לי עיצה. הוא אמר :"זה גדול מדי, את לא יכולה לשחרר את זה עדיין, אז תתאמני עם הדברים הקטנים. פשוט תתחילי לשים לב לכל הדרכים הקטנות בהם את מחזיקה כשזה יחסית קל, ואז תלמדי את המיומנות של לשחרר".
זאת היתה עיצה טובה מאוד. לא חייבים לעשות את הדברים הגדולים, מכיוון שאנחנו בפועל לרוב לא יכולים. זה מאיים מדי. זה עשוי להיות אפילו קשוח מדי לשחרר בדיוק כעת- מיד עכשיו. אבל עם הדברים הקטנים, אפשר- אפילו אם זה רק אינטלקטואלית- להתחיל לראות שלשחרר אחיזה יכול להביא תחושה של הקלה עצומה, רוגע, וקשר לרכות של הלב האמיתי. שמחה אמיתית מגיעה משם.
אפשר לראות שלהמשיך להחזיק מוביל לכאב, אבל זה לא אומר שתוכלו לשחרר מכיוון שיש פה השקעה רבה. מה שמושקע זה כל תחושת העצמי שלך, הזהות. את מתחילה לנוע לתוך הטריטוריה של חוסר אגו, של הטבע חסר הדחיסות של העצמי- ושל הכל. כל הלימוד התאורטי והפילוסופי הופך לממשי כשאת מתחילה לתפוס על מה הם באמת מדברים.
זה דורש הרבה סבלנות לא להלקות את עצמנו על היותנו כישלון בלשחרר. אך אם תתרגלי סבלנות לעובדה שאת לא יכולה לשחרר, איכשהו זה יסייע לך לעשות זאת. סבלנות עם העובדה שאת לא יכולה לשחרר מאפשר לך להגיע לנקודת השיחרור באופן הדרגתי- במהירות מאוד שפויה ואוהבת, במהירות שהתבונה הבסיסית שלך מאפשרת לך לנוע בה. זה רגע מאוד גדול אפילו להגיע לנקודה שבה את מבינה שיש לך בחירה. סבלנות זה מה שתצטרכי באותה נקודה כדי פשוט לחכות ולהתרכך, לשבת עם אי השקט והקצוות ואי הנוחות של האנרגיה.
אני מוצאת שלסבלנות יש איכות של הרבה הומור ומשחקיות. זה חוסר הבנה לחשוב עליה כ"סיבולת". כלומר כמשהו שדורש ש"פשוט תחייכי ותסבלי את זה". סיבולת כוללת איזשהו סוג של הדחקה או ניסיון לעמוד בסטנדרטים של שלמות שמישהו אחר התווה. במקום זאת, תמצאי שאת צריכה להיות סבלנית עם מה שאת רואה כחוסר השלמות שלך. סבלנות היא מעין מילה נרדפת להתכוונות אוהבת, מכיוון שהמהירות של התכוונות אוהבת יכולה להיות מאוד איטית. את מפתחת סבלנות והתכוונות אוהבת אל חוסר השלמות שלך, אל המגבלות שלך, אל כך שאת לא חיה את האידאלים של שלמות שלך. יש סיסמא שמישהו המציא פעם "הורידי את הסטנדרטים שלך והרגעי כפי שאת". זוהי סבלנות.
אחד מהמורים הבודהיסטיים אטישה אמר "מה שקורה מתוך השניים, היי סבלנית". כלומר, אם מצב מכאיב עולה, היי סבלנית, אם מצב נעים עולה, היי סבלנית. זוהי נקודה משמעותית בהקשר לסבלנות והפסקת הסבל, סבלנות והעדר פחד וסבלנות וסקרנות. אנחנו בעצם בפועל קופצים כל הזמן: בין אם מדובר בכאב או בעונג, אנחנו רוצים פיתרון. אז אם אנחנו מאוד שמחים ומשהו נפלא, בפועל אנחנו יכולים להיות סבלנים גם אז, במובן של לא למלא את כל המרחב, לא לרוץ במילון קמ"ש- לנוע מהאימפולסים שלנו לתוך קניות, דיבור ופעולה.
אני רוצה להגיש שאחד הדברים שעלינו להיות סבלניים לגביהם זה גם "אופס, עשיתי זאת שוב". יש אמירה : "אחד בהתחלה ואחד בסוף". משמעות האמירה הזאת היא שכשאת קמה בבוקר את עושה החלטה כיצד לתרגל את היום, ובסוף היום את מתבוננת על היום, עם איכות ידידותית ואכפתית על איך היה. המצב הנורמלי שלנו הוא להגיד משהו כמו "אני הולכת להיות סבלנית היום", או משהו מהסוג הזה (יש שקוראים לזה לתכנן את הכישלון הבא שלנו), במקום לתכנן את הכישלון הבא שלנו כך אפשר לומר "היום, אני אנסה להיות סבלנית כמיטב יכולתי". ואז בערב אפשר להתבונן על היום כולו עם התכוונות אוהבת ולא להלקות את עצמך. את סבלנית עם העובדה שכאשר את מתבוננת ביום, או אפילו ב 40 דקות את תגלי "דיברתי ולקחתי את כל המרחב, כמו שעשיתי כל חיי ממתי שאני זוכרת את עצמי. הייתי אגרסיבית באותו סיגנון מוכר שבו תמיד התנהלתי. נסחפתי לתיסכול בדיוק באותה הדרך כמו תמיד…" אם את בת עשרים, זה עשרים שנה שעשית זאת כך. אם את בת שבעים וחמש, זה שבעים וחמש שנה שעשית זאת כך. תראי זאת ותגידי "תני לי סיכוי".
הדרך לטפח התכוונות אוהבת וחמלה היא להיות סבלנית עם העובדה שאת בת אנוש ושאת עושה טעויות. זה יותר חשוב מאשר להיות תמיד צודקת. נראה שזה עובד רק אם את מנסה לתת לעצמך סיכוי, הפסקה, להיות קלילה יותר, כאשר את מתרגלת סבלנות ואיכויות אחרות כמו נדיבות, נחישות ותובנה. בדיוק כמו עם שאר הלימוד, את לא יכולה לנצח ואת לא יכולה להפסיד. את לא מקבלת הזדמנות להגיד "טוב, מכיוון שאני אף פעם לא אצליח לעשות זאת אני לא אנסה". את אף פעם לא תוכלי לעשות את זה ואת עדיין תנסי. ובאופן מעניין, כל זה מצטבר למשהו. זה מצטבר להתכוונות אוהבת לעבר עצמך ולעבר אחרים. את מביטה מתוך עינייך ואת רואה את עצמך בכל מקום שאת נמצאת. את רואה את כל האנשים האלו שמאבדים את זה, בדיוק כמוך. ואז, את רואה את כל האנשים האלה שתופסים ושמים לב ונותנים לך את המתנה של היעדר פחד. את אומרת "או וואו, איזה אדם אמיץ- היא או הוא שמו לב ותפסו את עצמם". את מתחילה להעריך אפילו מחווה קטנה של אומץ מצד אחרים מכיוון שאת יודעת שזה לא קל, וזה נותן לך השראה עצומה. כך, אנחנו יכולים באמת לסייע אחד לשני.