פמה צ'ודרון, lion’s roar
15 בדצמבר 2017 תירגום מתי ליבליך
פמה צ'ודרון כותבת על שנפה shenpa , או הדחף, הקרס שמניע את כל הנטיות המורגלות שלנו להסגר. אנחנו נתפסים בקרס באותו הרגע של הכיווץ כאשר אנחנו מנסים לנוע אל עבר ההקלה. כדי לא להיתפס, אנחנו מתחילים בלזהות את הרגע הזה של אי הנחת וללמוד להירגע לתוכו.
אתם מנסים להוכיח משהו, להעביר נקודה כלשהי עם קולגה או עם בן או בת הזוג שלכם. ברגע אחד הפנים שלה פתוחים והיא מקשיבה, וברגע הבא העיניים שלה מטשטשות והלסת במתח. מה זה מה שאתם רואים?
מישהו מעביר עליכם ביקורת. הם מבקרים את עבודתכם או את המראה שלכם או את הילד שלכם. ברגעים כאלו, מה אתם מרגישים? יש לזה טעם מוכר בפה שלנו, ריח מוכר. ברגע שאתם מתחילים לשים לב לזה, אתם מרגישים כאילו החוויה הזאת התרחשה לנצח נצחים.
המילה הטיבטית לכך היא shenpa. היא לרוב מתורגמת כ"היאחזות", אבל תירגום תיאורי יותר שלה יהיה "להילכד". כמו שדג נלכד על קרס. כששנפה לוכדת אותנו, יש סיכוי שנתקע. אנחנו יכולים לקרוא לשנפה "התחושה הדביקה הזאת". היא חוויה יומיומית. אפילו כתם על הסוודר החדש יכול לקחת אותנו לשם. ברמה המעודנת יותר, אנחנו מרגישים כיווץ, מתח, תחושה של הסגרות. ואז אנו חשים תחושה של נסיגה, לא לרצות להיות היכן שאנחנו נמצאים. זוהי האיכות של הילכדות. לתחושה המכווצת הזאת יש את הכוח ללכוד אותנו אל תוך הלקאה עצמית, האשמה, כעס, קנאה ורגשות אחרים שמובילים למילים ופעולות שבתורם מרעילים אותנו.
זוכרים את האגדה בה צפרדעים קופצים מפיה של הנסיכה כל פעם שהיא מתחילה לומר מילים לא נעימות? ככה התחושה כשאנו לכודים. אבל אנחנו לא עוצרים- אנחנו לא יכולים לעצור- מכיוון שאנחנו בתוך ההרגל של לקשר בין מה שאנחנו עושים לבין הקלה מאי הנוחות שלנו. זהו הסינדרום של שנפה. המילה "היאחזות" אינה בדיוק מתרגמת את מה שקורה. זוהי איכות של חוויה שלא קל לתאר אבל שכולנו מכירים היטב. שנפה היא לרוב לא רצונה, והיא מובילה לשורש של השאלה מדוע אנו סובלים.
מישהו מסכל עלינו בדרך מסוימת, או שאנחנו שומעים שיר מסוים, מריחים ריח מסוים, הולכים לתוך חדר כלשהו ובום. ההרגשה לא קשורה להווה, ובכל מקרה הנה היא. כשאנחנו תרגלנו זיהוי של שנפה במנזר גמפו, גילינו שחלקנו יכולים לחוש את זה אפילו כשמישהו מסוים פשוט מתיישב לידנו בשולחן האוכל.
שנפה צומחת על בסיס חוסר הביטחון שלנו בעולם שמשתנה כל הזמן. אנחנו חווים את חוסר הביטחון הזה כתחושת רקע עדינה של חוסר נוחות או חוסר שקט. אנחנו כולנו רוצים איזשהו סוג של הקלה מאי הנחת הזאת, אז אנו פונים אל עבר מה שגורם לנו הנאה- אוכל, אלכוהול, סמים, סקס, עבודה או קניות. במינון נכון הדברים שאנו נהנים מהם יכולים להיות נהדרים. אנחנו יכולים להעריך את הטעם והנוכחות של הדברים הללו בחיים שלנו. אבל כשאנחנו נותנים להם עוצמה עם הרעיון שהם יובילו לנוחות, יפסיקו את אי השקט ואי הנחת שלנו- אנחנו נלכדים.
אנחנו יכולים לקרוא לשנפה גם "הדחף"- הדחף לעשן את הסיגריה הזאת, לאכול אכילת יתר, לשתות עוד כוס, לתת מרחב להתמכרות שלנו באשר היא. לפעמים שנפה הוא כל כך חזק שאנחנו מוכנים למות בזמן שאנחנו מקבלים סוג כזה של הקלה סימפטומטית קצרת טווח. המומנטום מאחורי הדחף הוא כל כך חזק שאנחנו אף פעם לא נסוגים מהתבנית המורגלת של לפנות לרעל כדי לקבל נוחות. זה לא חייב לכלול חומר מסוים; זה יכול להיות להגיד דברים מכאיבים, או לגשת לכל דבר עם מיינד ביקורתי. זה קרס מרכזי. משהו נוגע ומפעיל תבנית ישנה שאיננו רוצים לחוש, ואז אנחנו מתכווצים ונתפסים אל תוך הביקורת או התלונה. זה נותן לנו תחושת סיפוק מנופחת ותחושה של שליטה שנותנת לנו הקלה קצרת –טווח מאי הנחת.
אלו מאיתנו שיש להם התמכרויות חזקות יודעים שההתחלה של עבודה עם התבניות המורגלות כוללת מוכנות לשים לב באופן מלא לדחפים שלנו, ואז את המוכנות לא לפעול מתוכם. העניין הזה של לא לפעול מתוכם נקרא ריסון. במסורת הבודהיסטית זה נקרא "וויתור" renunciation. מה שאנו מוותרים או מרסנים אינו אוכל, סקס, עבודה או מערכות יחסים באשר הם. אנחנו מוותרים ומרסנים את שנפה. כשאנחנו מדברים על לוותר או לרסן את שנפה, אנחנו לא מדברים על לנסות להעיף אותה; אנחנו מדברים על לנסות לראות אותה בבהירות ולחוות אותה. אם אנחנו יכולים לראות את שנפה בדיוק כשאנחנו מתחילים להסגר, כשאנחנו מרגישים את הכיווץ, ישנה אפשרות לתפוס את הדחף לעשות את הדבר המורגל, ולא לעשות אותו.
ללא תירגול של מדיטציה, זה כמעט בלתי אפשרי. אם נדבר באופן כללי, אנחנו לא תופסים את הכיווץ עד שלא עסקנו בדחף לגרד או לזוז באופן מורגל כלשהו. ואם אנחנו לא רואים את הוויתור עמנו כאהבה ידידותית כלפי עצמנו, הוויתור ירגיש כמו ללבוש כתונת משוגעים. אנחנו נאבק בו. המילה בטיבטית לוויתור היא shenlok, ומשמעותה היא להפוך את שנפה על הראש, לנענע אותה. כשאנחנו מרגישים את הכיווץ, איכשהו אנחנו צריכים לדעת איך להיפתח למרחב בלי להיתפס, בלי להילכד אל תוך התבניות המורגלות שלנו.
כשמתרגלים עם שנפה, קודם כל אנחנו מנסים לזהות אותה. המקום הטוב ביותר לעשות זאת הוא על כרית המדיטציה. תירגול בישיבה מלמד אותנו איך להיפתח ולהירגע אל מה שעולה, בלי לבחור ולמיין. הוא מלמד אותנו איך לחוות את אי הנחת ואת הדחף במלואו, ולהפריע למומנטום שלרוב עולה משם. אנחנו עושים זאת על ידי כך שאנחנו לא רצים אחרי המחשבות ולומדים לחזור לרגע הנוכחי. אנחנו לומדים להישאר עם אי הנוחות, עם הכיווץ, עם הגירוד של שנפה. אנחנו מתאמנים בישיבה יציבה עם ההשתוקקות שלנו לגרד. זו הדרך בה אנו לומדים לעצור את שרשרת התגובתיות של הרגלים שאחרת שולטים בחיינו. זו הדרך בה אנו מחלישים את התבניות ששומרות עלינו תפוסים בתוך אי הנוחות שאנחנו טועים לחשוב עליה כנוחות. אנחנו נותנים כותרת למערבולת "מחשבה", וחוזרים לרגע הנוכחי. אך אפילו במדיטציה אנחנו חווים שנפה.
בואו נגיד, לדוגמא, שבתירגול הרגשתם יציבים ופתוחים. מחשבות באו והלכו, אבל לא נתפסתם אליהן. הן היו כמו עננים בשמיים שהתפוגגו כששמתם לב אליהן. יכולתם לחזור לרגע הנוכחי ללא תחושת מאבק. אחר כך, נלכדתם על ידי החוויה הנעימה הזאת: "עשיתי את זה נכון, תפסתי את זה. ככה זה צריך להיות תמיד, זה המודל". להיתפס כך בונה התנשאות, ובאותו זמן תחושת עוני מכיוון שהישיבה הבאה שלכם היא בכלל לא ככה. האמת היא שהישיבה ה"גרועה" שלכם היא עוד יותר גרועה עכשיו בגלל שנלכדתם על ידי הישיבה ה"טובה". ישבתם שם והיה לכם פיטפוט שלם בראש; אובססיה על משהו בבית או בעבודה. דאגתם וחששתם; נלכדתם בפחד או כעס. בסוף הישיבה, אתם מרגישים מיואשים- זה היה "רע" ורק באשמתכם.
האם יש משהו אינהרנטי נכון או מוטעה בכל אחת מחוויות המדיטציה הללו? רק השנפה. השנפה שאנחנו חשים כלפי מדיטציה "טובה" והדרך בה היא לוכדת אותנו אל תוך איך זה "אמור" להיות, וזה בונה את הבמה לשנפה כלפי איך זה לא "אמור" להיות. אך המדיטציה היא פשוט כפי שהיא. אנחנו נתפסים ברעיון שלנו לגביה: זה השנפה. הדביקות הזאת היא השנפה השורשית. אנחנו קוראים לה היאחזות- באגו או היטמעות -בעצמי. כאשר אנחנו נלכדים ברעיון של חוויה רעה, ההיטמעות בעצמי מתגברת ומתחזקת. זו הסיבה שאנחנו, כמתרגלים, לומדים לא לשפוט את עצמנו, לא להילכד בטוב או ברע.
מה שאנחנו באמת צריכים לעשות זה לפגוש את הדברים כפי שהם. למוד לזהות שנפה מאפשר לנו להבין את המשמעות של לא להיאחז בעולם הזה. לא להיאחז אינו קשור בכלל לעולם. זה קשור לשנפה- להיות לכוד על ידי מה שאנו חושבים עליו כנוחות. כל מה שאנחנו מנסים לעשות זה לא להרגיש את אי הנוחות שלנו. אבל כשאנחנו עושים זאת אנחנו אף פעם לא מגיעים לשורש של התירגול. השורש הוא לחוות את הגירוד וגם את הדחף לגרד ולא לפעול משם.
אם אנחנו מוכנים לתרגל ככה לאורך זמן, prajna מתחילה לגדול. Prajna היא ראיה צלולה. היא האינטליגנציה העמוקה שלנו, התבונה שלנו. איתה, אנחנו מתחילים לראות את כל שרשרת התגובות באופן בהיר. כשאנחנו מתרגלים, התבונה הזאת הופכת לכוח חזק יותר מאשר שנפה. יש לזה כוח בעצמו כבר לעצור את שרשרת התגובה.
התבונה הזאת אינה סובבת סביב אגו. היא תבונה הנמצאת בטוב הבסיסי, בפתיחות, באיזון המנטלי- שחותכים דרך ההיטמעות בעצמי שלנו. עם התבונה אנחנו יכולים לראות מה יפתח מרחב. ההרגלים שלנו שמבוססים באגו, הם בדיוק ההפיך מכך- הם דחף למלא את המרחב בסטייל הספציפי שלנו. חלק מאיתנו ממלאים מרחב על ידי כך שנביע עמדה חזקה, חלק מאיתנו עושים זאת על ידי הניסיון להחליק את גלי האווירה.
אנחנו לומדים שכל מה שעולה הוא טרי, המהות של הראייה הצלולה. זה המבט הבסיסי. אבל איך נראה את כל מה שעולה כך אם בעובדה היא שיש לנו עוד הרבה עבודה על הדברים? המפתח הוא להתבונן אל תוך שנפה. העבודה שיש לנו לעשות קשורה להיכרות עם העובדה שאנחנו מתכווצים או במתח או נלכדים או "לגמרי במערבולת". זוהי המהות של הראייה. ככל שנבין זאת מוקדם יותר כך קל יותר לעבוד עם שנפה, אבל אפילו אם תפסתם זאת אחרי שאתם כבר במערבולת זה טוב. לפעמים אנחנו צריכים לעבור דרך כל המעגל למרות שאנחנו רואים כבר מה אנחנו עושים. הדחף כל כך חזק, הקרס כל כך חד, התבנית החזרתית כל כך דביקה, שישנם זמנים בהם איננו יכולים לעשות כלום לגבי זה.
אבל, יש משהו שניתן לעשות אחר כך. אנחנו יכולים לשבת על כרית המדיטציה ולחזור אל תוך הסיפור. אולי נתחיל עם זיכרון של התחושה של המערבולת ולבוא במגע איתה. אנחנו מתבוננים בצלילות בשנפה ברטרוספקטיבה; זה מאוד מסייע. מסייע גם לראות איך שנפה עולה בדרכים קטנות יותר, כאשר הקרס אינו כל כך חד.
בודהיסטים מדברים על שנפה כאשר הם אומרים "אל תתפסו בתוכן; שימו לב לאיכות הבסיסית- להיאחזות, להשתוקקות". תירגול בישיבה מלמד אותנו איך לראות את הזרם הזה לפני שאנחנו נסחפים לתוכו.. זה בסופו של דבר הכל מתרגם להנחיה "תנו לזה תיוג: מחשבה". אנחנו מתאמנים בדרך הזאת על הכרית, במקום בו זה יחסית קל ונינוח לעשות, כדי שנכין את עצמנו להישאר כאשר אנחנו שוב מתערבלים.
לאחר מכן אנחנו יכולים להתאמן בלראות את שנפה בכל מצב. תגידו משהו למישהו ואולי תרגישו את המתח הזה. במקום להיתפס בתוך הסיפור על כמה אתם צודקים או טועים, קחו את זה כהזדמנות להישאר נוכחים עם האיכות של הקרס. השתמשו בזה כהזדמנות להישאר עם הכיווץ בלי לפעול ממנו. תנו לאימון הזה להיות הבסיס שלכם.
אתם יכולים גם להתאמן בזיהוי שנפה בחוץ בטבע. התאמנו בלשבת בשקט ולתפוס את הרגע בו אתם נסגרים. או תתאמנו בקהל, כשאתם מתבוננים באדם אחד כל פעם. כשאתם שקטים, מה שיתפוס אתכם זה דיאלוג מנטלי. אתם מדברים לעצמכם על רוע או טוב: אני רע או הם רעים. זה נכון או זה מוטעה. רק לראות את זה זה תירגול. אתם תהיו מסוקרנים על ידי הדרך בה אתם נסגרים באופן בלתי רצוני ונלכדים, בדרך כזו או אחרת. רק המשיכו לתת כותרת למחשבות הללו כאשר הן מגיעות ואז חיזרו לתחושה המידית. זו הדרך כיצד לא ללכת אחרי התגובה המורגלת.
ברגע שאנו מודעים לשנפה, אנחנו מתחילים לשים לב אליה באנשים אחרים. אנחנו רואים אותם נסגרים. אנחנו רואים שהם נלכדו וששום דבר לא יגיע אליהם עכשיו. ברגע הזה יש לנו תבונה. האינטליגנציה הבסיסית הזאת מגיע אלינו כשאנו לא עסוקים בבריחה מאי הנוחות שלנו עצמנו. עם תבונה אנחנו יכולים לראות מה קורה באחרים; אנחנו יכולים לראות כשהם נלכדו. אז, אנחנו יכולים לתת למצב קצת מרחב. דרך אחת לעשות זאת היא להיפתח בו ברגע למרחב, דרך תירגול. היו שקטים ושימו את הקשב על הנשימה. החזיקו את המיינד במקום עם פתיחות גדולה וסקרנות כלפי האדם האחר. לשאול שאלה זאת דרך נוספת ליצור מרחב סביב התחושה הדביקה. וגם לדחות את הדיון לפעם אחרת.
במנזר, אנחנו בעלי מזל רב מכיוון שכולם מתרגשים לעבוד עם שנפה. ישנן כל כך הרבה מילים שבהן ניסיתי להשתמש שהפכו לבסוף לנשק שאנשים משתמשים בו נגד עצמם. אבל אנחנו מרגישים סוג של שמחה לגבי העבודה עם שנפה, אולי בגלל שהמילה לא מוכרת. אנחנו יכולים לתת הכרה למה שקורה עם מבט צלול, בלי לכוון זאת נגד עצמנו. מכיוון שאף אחד לא בדיוק אוהב שמצביעים עבורו על השנפה שלו, אנשים במנזר עושים עסקאות כמו : "כשאתה תראה אותי נלכד, פשוט תמשוך באוזן שלך, ואם אני אראה אותך נלכד, אעשה אותו דבר. או אם אתה תראה זאת בעצמך ואני לא קלטתי את זה, תעשה איזה סימן קטן שזה לא הזמן הנכון להמשיך בשיחה הזאת." כך אנו עוזרים אחד לשני לטפח תבונה, ראייה צלולה.
היינו יכולים לחשוב על כל התהליך הזה התור ארבעת ה R :
recognizing the shenpa, refraining from scratching, relaxing into the underlying urge to scratch and then resolving to continue to interrupt our habitual patterns life this for the rest of out lives
זיהוי של שנפה, וויתור על הגירוד, הרגעות לתוך הדחף לגרד ואז נחישות להמשיך ולהפריע לתגובות המורגלות שלנו לאורך המשך חיינו.
מה אתה עושה כשאתה לא עושה את הדבר המורגל? אתה נשאר עם הדחף. כך אתה נהיה יותר במגע עם ההשתוקקות והרצון להימנע. אתה לומד להירגע לתוך זה. ואז אתה נחוש להמשיך ולתרגל כך.
העבודה עם שנפה מרככת אותנו. ברגע שאנו רואים איך אנחנו נלכדים ואיך אנחנו נסחפים עם המומנטום, אין לנו דרך להיות מתנשאים. העניין הוא להמשיך לראות. אל תתנו להתרככות ולענווה להפוך להלקאה עצמית. זה רק מלכודת אחרת. מכיוון שחיזקנו את המצב המורגל לכל כך הרבה זמן, איננו צריכים לצפות לפרק זאת ברגע אחד. זה לא דבר חד פעמי. נדרשת ידידות אוהבת בכדי לזהות, נדרש תרגול בכדי לוותר, נדרשת מוכנות בכדי להירגע, ונדרשת נחישות כדי להמשיך לתרגל באופן הזה. עוזר לנו לזכור שאנחנו יכולים לחוות שני ביליון סוגים של גירודים ושבע קוואדריליון סוגי גירוד, אבל יש באמת רק שורש שנפה אחד- ההיאחזות באגו. אנחנו חווים אותה ככיווץ וכהיטמעות עצמית. יש לו דרגות של עוצמה. ענפי השנפה הם פשוט סגנונות שונים של גירוד של העניין הזה.
ראיתי לפני זמן מה תמונה מצוירת של דג שוחה סביב קרס. דג אחד אומר לשני "הסוד הוא אי היאחזות". זהו ציור של שנפה: הסוד הוא- אל תנגסו בקרס. אם אנחנו יכולים לתפוס את עצמנו במקום בו הדחף לנגוס הוא חזק, אנחנו יכולים לפחות לקבל פרספקטיבה רחבה יותר על מה שקורה עכשיו. כשאנחנו מתרגלים כך, אנחנו מחזקים בטחון בתבונה שלנו. היא מתחילה להדריך אותנו אל עבר האספקט הבסיסי של הטבע שלנו- מרחב, חום וספונטניות.