בספרה הנהדר של קרן ארבל, מופיעות שלוש דרשות הנוגעות בתיאור חוויה של נזירות, נשים, מתרגלות (עמ' 295-300). הדרשות האלו מהוות יחד, בתחושה שלי, השראה אדירה לנו, מתרגלות ומתרגלים באנושיות המתפרצת מהן ובדרך בה הן מתארות את התירגול לנוכח מחשבות מכאיבות של ספק.
סיפור המסגרת בשלושת הדרשות זהה- הנזירה (בכל סיפור היא נזירה אחרת) קמה בבוקר, לובשת את גלימותיה, יוצאת לסיבוב איסוף האוכל ואז הולכת ל"חורשת האיש העיוור" בכדי לתרגל. הסמל הזה כל כך נוגע ללב ומדוייק לתיאור התירגול. הרי כולנו, מתרגלים בתוך חורשות האיש העיוור הפרטיות שלנו. מניחים את גופנו, תשומת הלב שלנו אל תוך הלא נודע הפרטי והקולקטיבי. אל תוך מרחבי העיוורון שלנו- הכאב, הרצון לא לדעת ולא לראות את מה שעולה בנו. ואז, כאשר אנו שוהים שם מגיע מארה- אל המוות (והתשוקה) שהופיע בפני הבודהה בסיפור ההתעוררות שלו- ו"שר לנו שיר".
הנזירות ששומעות את שירו של מארה שומעות שאלות רבות משמעות על היותן: מארה מתחפש לשאלות ואמירות מאוד מתוחכמות, כאלו שאנחנו מכירות/ים היטב מעולמנו הפנימי :" על ידי מי נוצרת?" " לאן תיעלמי?" "היכן נוצרת?" ואפילו: "אישה אינה יכולה להשיג את השיחרור".
דבר ראשון שקורה לנזירות בדרשות האלו הוא שהן שואלות את עצמן: מי בעצם שר את השיר הזה? אדם או שד?- כלומר, עושות את התנועה התירגולית הראשונה והחשובה כל כך של זיהוי. מה זה הקול הזה? ביקורת עצמית, שיפוט, ספק, פחד. הן מגיעות למסקנה הזאת בחורשת האיש העיוור- וזאת כבר מסקנה המוציאה אותנו מהעיוורון. במקום להאמין מיד לסיפור המכאיב מטיל הספק בזכות הפשוטה להיות כאן, הן מזהות את השיר כשירו של מארה- כשיר של "פחד, בהלה, טישטוש ועירעור הריכוז".
אך הזיהוי אינו מספיק. כל כך הרבה פעמים בתירגול אנחנו נשארים רק בזיהוי. הכאב העתיק עולה שוב, ואנחנו מזהים. הזיהוי הזה הכרחי, ויש בו לעיתים הקלה. אך נדרש יותר ממנו.
לאחר שהנזירות מזהות שהשיר הוא שירו של מארה ושהוא עולה מהפחד או מהטישטוש, הן שרות למארה את השיר הייחודי שלהן חזרה. כל אחת קצת אחרת. בדיוק כמונו. זהו השיר של התבונה, שבכל אחת מהדרשות הללו כולל מעין פירוק של הדברים למרכיביהם- שיר על כך שכל תופעה נוצרת כתולדה של סיבות, שכל תופעה נעלמת עם התפרקות הסיבה. שיר על כך שהכל הוא ערמה של התניות והשיר המקסים הסופי: "מה חשובה נשיות כאשר התודעה אסופה ויציבה? מי שהמחשבה אני אישה, אני גבר, או אני משהו עולה בדעתו- ראוי שמארה יפנה אליו בדברים!".
בסוף כל דרשה ושיר כזה מסופר לנו שמארה מבין "אה, הנזירה הזאת מכירה אותי" ונעלם משם "עצוב ומיוסר".
ולסיום, הנה שירו הנפלא של וונדל ברי (המופיע גם בפרק על חרדה בספר "מיינדפולנס להיות כאן ועכשיו")
שמהדהד כל כך יפה את הדרשות הללו:
אני הולך בין העצים ויושב בדממה.
התרגשותי שוככת
כמעגלים במים.
תפקידיי מונחים במקום
שם השארתים ישנים כבקר.
ואז, הדבר ממנו יראתי מגיע
אני שרוי זמן מה בקרבתו.
מה שמפחיד בו נעלם,
ואיתו נעלם גם פחדי ממנו.
הוא שר ואני שומע את שירו.