בדרשה הזאת אנחנו נפגשים עם סיפור שהבודהה משתף מהתירגול שלו לפני ההתעוררות. כבר בעובדה הזאת יש משהו מאוד נגיש, איזו אמירה שמחברת אותנו לדמות המתחבטת, המנסה להבין כיצד להשתחרר מהסבל המנטלי שלה. מה התגובות שלנו כשאנחנו חושבים על המילה שיחרור? אני יודעת שמבחינתי שנים רבות לא עסקתי בכלל במילה הזאת. היה לה טעם של אמונה במשהו שלא היה מובן לי כלל. אז כאן הבודהה נותן בדרשה חלון הצצה לחייו הפנימיים לפני השיחרור. ומה הוא מגלה לנו? שהיה לו רעיון. והרעיון כלל ניסיון להתמודד עם אספקט שכולנו מתמודדים איתו ברגע שהתחלנו לתרגל: עולם המחשבות! כל כך הרבה פעמים, הדבר העיקרי שנחשף בפנינו בזמן תירגול הוא זרם המחשבות הכמעט בלתי פוסק. חלקנו מתייאשים מזה, חלקנו מוקסמים מזה, אבל אין מתרגל שלא פוגש את המרחב הזה.
בדרשה הזאת מספר לנו הבודהה שהרעיון שלו היה להפריד בין שני סוגי מחשבה: מכאיבות ולא מכאיבות. האמירה ה"תמימה" הזאת- היא בסיס להתעמקות בעצם בשאלה שהולכת לעומק הדברים והיא שאלה ההתכוונות. או אולי נגדיר זאת: מה יושב מתחת למחשבה הספציפית הזאת? מה השורש שלה? מהיכן היא נובטת?
כדי להבין זאת אני אוהבת לספר לאנשים על האופנה בסין: מסתבר שאנשים רבים בסין החליטו שמצוין ללכת עם נבט חי בשיער. באמת!!! תראו בתמונה. איך זה קשור? בעצם התפיסה שהבודהה מדבר עליה כאן היא שמחשבות נובטות מתוך שורש כלשהו. והשורש ממנו הן נובטות הוא או שורש מכאיב או שורש שאינו מכאיב. בקטגוריות הבודהיסטיות זה הולך ככה: שורש מכאיב הוא כשמחשבה מגיעה מהשתוקקות, מרגשות של הדיפה או טינה ומתעתועים כללים על טבע חיינו פה. אז הבודהה לפני שהתעורר שם לב שלפעמים יש מחשבות על הנאות החושים (מתי כבר תהיה לי הפסקת קפה? איך אני אשתה אותו?) לפעמים יש מחשבות של שנאה, לפעמים יש מחשבות על פגיעה. והוא אומר לנו כך "מה שנזיר מהרהר בו לעיתים קרובות הופך לנטייה של התודעה שלו" (עמ' 69). כלומר, הרגע הזה שבו חשבתי מחשבה של שנאה לצערנו מתנה את הרגע הבא בו תעלה מחשבה כזאת. לאט לאט זרם המחשבות מתחיל לקבל כיוון חזרתי והופך ממחשבה ועוד מחשבה להרגל. בגלל זה מצבי תודעה לא מיטיבים נתפסים ממש כ"סכנה".
אל מול המחשבות הללו ישנן מחשבות שאינן מובילות לסבל: מחשבות על ויתור, על אי שנאה (ידידות), על אי פגיעה. עכשיו- אומר לנו הבודהה בדרשה הזאת: מחשבות אלו לא יובילו לסבל אצלי ואצל האחר, וגם הן יהפכו להרגל תודעתי. הרגל תודעתי זה יהיה מעין תרופת נגד למחשבות המכאיבות.
אבל!!!! ופה נמצא ההבדל בין גישות של פסיכולוגיות כמו CBT לבין גישות מבוססת מיינדפולנס: הבודהה שם לב שרק להחליף בין מחשבה מכאיבה למחשבה מיטיבה לא יספיק. למרות שהדבר מומלץ בהחלט, ויתנה הרגלים מנטליים מיטיבים. בעצם, מודגש בדרשה הזאת, גם כשעולה מחשבה מיטיבה שתורמת לתבונה ואינה גורמת לדאגה ואפילו מובילה אל השיחרור ואין סיבה לחשוש ממנה- הבודהה מדגיש שאם "אכנס" לתוך התוכן שלה ואהרהר בה עוד ועוד- עצם ההזדהות הזאת עם תוכן מחשבתי תעייף את הגוף, ובתורה את התודעה, ולא תאפשר יציבות וריכוז.
התפיסה הזאת מאוד חשובה כשאנחנו רוצים להבין את הקשר בין גישות מבוססות מיינדפולנס לבין עבודה המדגישה חמלה עצמית ואיכויות מיטיבות. שתי התפיסות הללו אינן ניתנות להפרדה: מצד אחד, דרך מיינדפולנס ניתן לזהות מחשבה כמחשבה- ולשים לב לאיכות שלה (מיטיבה או מכאיבה). דרך גישות של חמלה עצמית ניתן להתאמן בהחלפת זרמי מחשבות מכאיבים ופוגעים כמו ביקורת עצמית בזרמי מחשבה מיטיבים כמו חמלה עצמית. אך, עדיין- לשים לב לכך שזאת רק מחשבה, וכמו שאומר הבודהה בדרשה הזאת :"ייצבתי את התודעה מבפנים, השקטתי, איחדתי ואספתי אותה. מדוע? כדי שתודעתי לא תהיה טרודה".
אז איך לתרגל? בפעם הבאה שאתם שמים לב למחשבה. נסו לשים לב לשורש שלה (לרוב זה יתבטא בגוף. תחושות של מתח או כאב, נשימה לא סדירה). מכאיבה? או מיטיבה? ואז: אימרו לעצמכם: מחשבה מחשבה וחיזרו לעוגן של הקשב- יציבים, שקטים ואסופים 🙂