MAR 23, 2021 tricyclle
תרגום: מתי ליבליך
לא מזמן, בפיד חדשות בודהיסטי שאני קוראת, שבו אנשים תוקפים אחד את השני בכמות מדאיגה, מישהו התלונן על האווירה של "אני יותר טובה ממך מכיוון שאני כל כך רוחנית" שנמצאת במעגלים מהסוג הזה. ואז, התלונה התקרבה אלי עוד יותר: חברה סיפרה לי שהיא רואה אותי "בודהיסטית מדי ומרוחקת". הקירבה של שני הארועים הללו גרמה לי להרהר: האם תירגול המיינדפולנס הפך אותי ל Bitch ?
"Bitch" היא מילה פופלרית בלקסיקון שלנו בימים אלו. ראיתי אותה מיוחסת גם באופן חיובי וגם באופן שלילי לגברים, נשים, רעיונות, ארועים ואפילו לאופנועים. במקרה הזה אני משתמשת בה בשתי דרכים. דבר ראשון, כדי למשוך את תשומת ליבכם- זה עבד? ודבר שני, לתאר את מה שאני חושבת עליו כתופעה -שאינה תלויה במגדר- של ביטוי של האגו: אני- יודעת- הכל.
לפני שהתחלתי לתרגל מדיטציה, לא ידעתי את נפשי- היכן אני מגיעה והיכן עוזבת. המוני תשובות הגיעו וחלפו אבל השאלה של מה מהות החיים התגלגלה שוב ושוב במוחי שרץ כמו אוגר על גלגל בכלוב. חיפשתי הדרכה.
החיפוש של אחר תבונה החל במפגש עם מורה הינדי מפורסם. החדר היה מלא באנשים ששרו. נאמר לי שכשהמורה יגע בראשי עם נוצת טווס, אקבל בהירות. היה קשה לא להעריץ את תלמידיו. הם כולם חייכו ונראו שהיתה להם "את התשובה". עמדתי בתור, הציעו לי פירות, קיבלתי את הנוצה בראש, ומיד היתה לי בהירות: אני אכן מבולבלת.
אז כיצד כל זה הוביל לBitchiness? בואו נתחיל עם תהליך. עם מכאן לשם- לימוד זן קלאסי על הדרך להתעוררות: לפני ההתעוררות, ההרים היו הרים. אחר כך כאשר האדם מחפש, ההרים אינם הרים. ואז כאשר האדם מתעורר, ההרים הם הרים. רק שהגירסה שלי היא: "קודם יש בילבול, אז יש Bitch מרוצה מעצמה- ואחר כך יש כלום." הישארו איתי.
הבאתי איתי ערימה עצומה של בילבול לכרית המדיטציה כאשר מצאתי לבסוף סביבה שהיתה מספיק מעניינת עבורי בכדי שאעצור, ואתבונן במיינד שלי. ההכרות הראשונית שלי עם מדיטציה ניתנה לי על ידי אישה צעירה, מלאת הומר ומאוד בהריון. בלי פירות. בלי מעריצים. הייתי אחת מקבוצה של מתחילים, והמורה היתה ישירה ועם רגליים על הקרקע. נכנסתי לזה לגמרי.
נאמר לנו לשבת בתנוחה נוחה ועירנית, ולעקוב אחרי הנשימה. בכל פעם שמחשבה עלתה, היינו אמורים לשים לב אליה, לתת לה כותרת "מחשבה" ולחזור בעדינות אל הנשימה, עם תשומת לב מיוחדת לנשיפה. קלי קלות! הגונג צילצל להתחלה של כל ישיבה, וכשהצליל התפוגג נשארנו עם החוויה שלנו עצמנו.
ברגע שנכנסתי לתירגול היתה לי מודעות מצומצמת מאוד לכל דבר אחר. התחושה שזה קל נעלמה לאחר עשר דקות, ונתקלתי בצונאמי של ביעותים-שנוצרו על ידי עצמי, השתוקקויות מעגליות ,אמביציות פרועות ואוקיאנוס של עצב שעלה ודעך, עלה ודעך, עד לכדי מיאוס. אם אי פעם הייתם שם, אם לא חשתם מפורקים בזמן השלבים הראשוניים של תירגול מדיטציה, אז אולי הלכתם לקטוף לכם פרחים. אני מצאתי את עצמי חופרת עמוק לתוך המערבולות הבוציות של זיכרונות ודחפים- הזבל, כביכול, שממנו מחשבות פירחוניות יומיומיות צומחות. רק מספר המחשבות היה מבהיל! היה לי מיינד משוגע של מחשבות ולקח לי שעות, שבועות, חודשים, של מדיטציה בישיבה בכדי לחוות אפילו קצת רגיעה.
למזלי היתה לי הנחיה מתמדת בשלב הזה. הוצמד לי מנחה מדיטציה צמוד שעימו יכולתי להפגש באופן קבוע לשוחח על החוויות שלי. לא משנה מה עלה, הזכירו לי באופן תדיר וידידותי לחזור לנשימה, שוב ושוב ושוב. כאשר לבסוף הרמתי את ראשי מהבריכה של תנועת האור והחושך, כל כך הרבה דברים קרו. התבוננתי אל תוך פינות אסורות, והחזרתי את עצמי חזרה מהזרמים האינסופיים של הדימיון שלי. המחשבות השתחררו, רגשות דעכו. התהליך היה חושי וגופני: התרחבויות עצומות של הלב, אנחות עמוקות, דמעות, כאב והפוגות מפתיעות בין לבין. הרגשתי כמו נבט קטנטן שמנסה לפרוך דרך האדמה אל האויר בפעם הראשונה. זה היה רגע שלווה בהבזק ברור של שמחה.
הbithiness התחילה כאשר התחלתי לחשוב שאני הבנתי משהו.
בספר היסודות של מהמודרה, קנצ'ן טארנגו רינפוצה כותב "לחשוב ששמאטה- המצב הפשוט של רגיעה של המיינד הנח- הוא ההיות של המיינד… זאת טעות".
אופס.
במילים אחרות, להשקיט את המיינד זה רק תחילת הדרך. מה שאני חוויתי, הרגע הקצר של הפוגה מההתקפה המחשבתית: ההקלה המבעבעת והמושכת הזאת- היתה רק תחילת תהליך ארוך יותר שיקח בפועל כמה גילגולי חיים. בנאיביות שלי, חשבתי שראיתי את האור וכל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה להרחיב את הפתח ולהפוך אותו לרחב יותר.
החוויה הריגעית הפכה לבסיס של המדיטציה שלי. "מדיטציה רעה" היתה כשהמיינד שלי היה נאבד במחשבה, ו"מדיטציה טובה" היתה כשהמיינד שלי היה רגוע ונשלט.
כתוצאה מכך, הBitchineess שלי קיבלה תנאים מאוד מסויימים. מלאה בפיסות של הצלילות החדשה, המגיעה באופן טבעי עם מדיטצית רגיעה, הפכתי לשאפתנית. "שאיפה להעביר את האמת היא טובה בבסיסה" כתב המורה הטיבטי טרונגפה רינפוצ'ה במדריך להנחית שמאטה. "אך בו זמנית, האגו יכול לנטות להפוך להיות מפוחד ונוקשה". זה היה כאילו הוא קרא את המיינד שלי. מה שבאמת רציתי זה להיות אחת מהטיפוסים המחייכים והמוארים האלו שהיתה להם תשובה. עם חלוף הזמן הפכתי להיות ממש טובה בתירגולים וטקסים וניהול מטלות סביב הסנגה, ודרך השליטה על הדברים האלו פיתחתי התנהגות קצת מתנשאת. עשיתי פעולות לאט, בתשומת לב, ומאורגנות כך שתשומת הלב המדיטטיבית שלי לפרטים תראה לכל. ריככתי את פני, הגברתי את קשר העין שלי, והשלמתי את המראה ה-יותר- קדושה- מכם- אף – פעם- לא -.מבולבלת.
זה כבר לא היה רק אני והמיינד שלי על הכרית. זה היה אני והמיינד שלי מתכננים ושופטים אחרים. התירגול עצמו הפך להזדמנות לתפוס עוד ניסיון ולהפוך אותו להקלטה לתלמידים המדומיינים שלי. פיתיתי, עשיתי כאילו. ועכשיו הייתי מוכנה ללמד אחרים. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
כשאני מתבוננת אחורה, אני מבינה שקפצתי אל תוך הגירסה של לתת את ה"ידע" שלי לאחרים עוד הרבה לפני שהבנתי לאן הדרך השלמה מובילה. הייתי על הדרך המהירה לתפס בחבלים ולהפוך לחשובה. אני מתביישת להודות שאחרי שנים של סבל בבילבול, חיפשתי לנצח, לא להתעורר. זה היה יכול לקחת עידנים! לא באמת הבנתי אי קיום, ואי עצמיות, למרות שיכולתי לדבר עליהם. עכשיו, בזכות העליות והמורדות של דרך התירגול, אני רואה שהאמיתות הללו הן המהות של הבודהיזם.
אבל לא הייתי מודעת לכך בזמנו. הייתי מודעת- לעצמי. עשיתי כל דבר שתמיד הייתי עושה בכדי לקיים את העצמי שלי. אגו הוא לא רק הרגל שאפשר לשבור בקלות בריטריט של חודש של מדיטציה/יוגה/איוואסקה. אגו הוא המשחק הממכר שכולנו שיחקנו בו מזמן ילדותנו, ואולי מתחילת הזמן. אנחנו כל כך רוצים להתקיים. אנחנו כל כך רוצים להיות משהו. משהו שעובד עבורנו. משהו שמביא לנו תשומת לב והבטחות של ביטחון בזהות בעולם המשוגע, המורכב והמציף הזה. אנחנו רוצים להיות יציבים. לא ריקים. אנחנו רוצים להיות בשליטה. זאת האמת של הסבל.
הספר של טרונגפה- "לחתוך דרך חומרנות רוחנית" הוא מדריך הנהיגה למה שאני חוויתי באותו שלב בתירגול שלי. "כאשר למדנו את כל הטריקים והתשובות של הנתיב הרוחני" הוא כותב "אנחנו מנסים באופן אוטומטי לחקות רוחניות, מכיוון שכניסה אמיתית תדרוש מאיתנו את ההתפוגגות המלאה של האגו, וזזה הדבר האחרון שאנחנו בעצם רוצים באמת לעשות".
האגו שלנו, אותו האגו שסחבנו לאורך כל חיינו, מחבק את הדרך הרוחנית כתשתית החדשה שלו, ואנחנו טועים לראות בכך התקדמות. כפי שטרונגפה שם לב "אגו יכול לתרגם כל דבר לשימוש שלו עצמו, אפילו רוחניות". האירוניה היא שהמדיטציה היא תירגול עדין שפותח אותנו להבנה שהזהות שלנו עצמה היא תעתוע, וזה קצת בעייתי. זה טבעי לרצות לברוח.
אי- אגו וחמלה הם דברים שיש לחוות לעומק ולהבין. זה לוקח המון תירגול ולימוד. אנשים במסלול המהיר, שמשכנעים את עצמם שהם "הבינו" עוד לפני שהתחילו, בסוף מוצאים את עצמם נופלים בקצוות הדרך, קורבנות של המשחק שלהם עצמם. זה לאו דווקא דבר רע. הייתי שם יותר מפעם אחת. להסתובב עם הזנב בין הרגליים זה עצוב, כואב וגם הקלה. בדיוק שם, באותו הרגע עם האגו מרוסק על הקרקע, זה הזמן המדוייק לראות את המיינד כפי שהוא באמת : ריק לחלוטין ומלא בחמלה.
תודה לאל ולאדמה יש מורים אמיתיים שמיפו את התהליך הזה. בלעדיהם הייתי עוזבת כבר מזמן. עיקשות, המונעת על ידי סוג של נואשות היא אולי המעלה הרוחנית היחידה שלי. פעמים רבות חשתי את התחושה של ההתקדמות שלי מיטלטלת, אך כעת, אחרי שנים רבות של חזרה לנשימה, אני יכולה להגיד בכנות שאני חשה פחות נתונה לחסדי טווח הרגשות שפעם שלטו בפעולות, תגובות וקשרים שלי.
אז לא, מיינדפולנס לא הפכה אותי ל Bitch: הייתי כזאת לכל אורך הדרך! רק עטפתי את ההרגל של Bithchiness שלי בבגדים חדשים. מיינדפולנס עוזרת לי על יד כך שהיא מסמנת לי את האגו שלי כשהוא עולה, ומזכירה לי להוסיף קצת ידידות לתוך התערובת.
עד כמה מהר אנו נעים בדרך זה דבר אישי, אבל המסורות הציעו שהקצב הוא בקצב בו הולך פיל. לקחתי זאת לתשומת ליבי. ראיתי יותר מדי אנשים הורסים את המדיטציה שלהם על ידי כך שהפכו למומחים, מורים, ומנהיגים מטעם עצמם. אני אולי אהיה מתחילה כל חיי, וזה מקום טוב להיות בו. אם אני נראית לכם מנותקת, זה בגלל שאני עדיין לומדת איך להפוך את החדות הזאת אל תוך חמלה.
ועד שזה יקרה, המנטרה שלי היא: שבי, שבי, שבי.
Laurie Fisher Huck is the author of three books about Buddhism: Meditation for Kids, Life is Weird, and Magic Happens. She is an artist and has been a student of the Karma Kagyü lineage since 1986. She lives in Oaxaca, Mexico.