שרלוט רוטרדם, נובמבר 10 2017, lion’s Roar,
תירגום מתי ליבליך
כאשר החיים זזים מהר, שרלוט רוטרדם שואלת את עצמה, ,"האם אני יכולה פשוט לעצור?
גדלתי עם הרעיון שהעשירים ובעלי הכוח יושבים להם על החוף כל היום, ללא דאגה. כעת, אני מרגישה שכולנו מוכיחים את הסטטוס החברתי שלנו על ידי כך שאנו מראים לכמה מחויבויות ואחריות אנחנו נתונים. מחקר נוכחי מצא שלהיות עסוק ((busyness מתחרה עם עושר כסמל סטטוס באמריקה. אני בהחלט מצאתי את עצמי מתלוננת יחד עם חברים על רשימות ארוכות של דברים שעלי לעשות, אינספור משימות בעבודה ותיבת אימייל מלאה. "מה נשמע" הם שואלים, ואני עונה "עסוקה, עסוקה, עסוקה". זוהי תשובה קלה, וכמעט תמיד גם מדויקת.
דזוגצ'ן פונלופ רינפוצ'ה כותב שהסבל המיוחד של בני האדם יכול להיות מאופיין כ "היות עסוק". אנו בני האדם יודעים לעטוף את עצמנו הטב ברשת של הסחות דעת, ולמלא את זמננו החופשי בעוד דברים לעשות. אנחנו נלחמים בכדי למלא את המרחב, או החלל.
צ'וגיאם טרונגפה רינפוצ'ה תיאר את אחת מהחרדות הבסיסיות של האנושות כ"פחד מחלל". פעילות נותנת לנו נקודת ייחוס- משהו לעשות, איפשהו להיות. אנחנו מרגישים חוסר נוחות עם מרחב ריק בלוח הזמנים שלנו. לבד בשולחן במסעדה, אנחנו בודקים את הפייסבוק, כותבים משהו או קוראים מאמר. הקו שבין פעילות לבין הסחת דעת נעשה קו מטושטש. כשאני קוראת את החדשות, האם אני מלמדת את עצמי משהו על העולם, או מסיחה את דעתי מהמחשבה המאיימת: "מה אני עושה עם חיי?" כשאני שוטפת כיילים, האם אני מנקה או מנסה להימנע משיחה קשה עם בן זוגי?
היותנו עסוקים שומרת עלינו מהתמודדות עם ארעיות ועם חוסר ודאות- האמיתות הבסיסיות של הקיום שלנו. אני עושה, לכן אני קיימת. אני עסוקה, לכן אני קיימת.
כל הדברים חולפים. כשאנחנו נחים ברגע הנוכחי, אנחנו מתמודדים עם כך באופן ישיר. ההבנה הזאת אינה צריכה ליצור דיכאון. היא יכולה להיות תזכורת לגבי כך שחיינו יקרי ערך. יתכן ויש אומץ בלהירגע אל תוך הפגיעות שבחוסר הידיעה, ולהפנות מבט אל עבר החוויה המידית שלנו. זוהי הזמנות לטעום את המרחב האדיר, תלוי הגומלין- את הקרקע הבסיסית נטולת נקודות היחוס.
עבורי, ריטריטים אישיים מביאים אותי להתמודד עם הפחד שלי ממרחב. בריטריט, לבד בחדר קטן, אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי מדוע חשבתי שזה רעיון טוב להפריד עצמי מילדי, מבן זוגי, ומכל הדברים הכיפיים שהייתי יכולה לעשות בבית. ריטריט יכול להיות בודד, ללא שום מקום ללכת אליו, ללא המצב שמישהו דורש ממני משהו. אבל עם הזמן, העיניים שלי מתחילות לראות באופן אחר, האוזניים שלי שומעות צלילים חדשים. אני שרה דואט עם יונה בערב, מסתכלת על שפיריות מניחות את רגליהן הקידמיות על ענף וניתלות שם עד לעלות השחר. אני יכולה לראות שאני רחוקה מהיות לבד, להרגיש את חוסר הגבולות של החיבור שלי לעולם. אבל אנחנו לא חייבים להכנס לריטריט כדי ללחוץ על כפתור הפאוז, ההשהייה, בעסקנות שלנו.
המנטרה האישית שלי נהיתה "האם אני יכולה פשוט לעצור?" לעצור את הכלים, את האימייל, התיכנון והדאגה? האם אני יכולה לנוח אל תוך הכאן כפי שהוא? אולי זה אומר שאני אסגור את ברז המים, אסגור את המחשב, או אשים בצד את הטלפון. לפעמים זה אומר שאקח רגע לתת למודעות שלי להתרחב- להרגיש את הגוף שלי... לשמוע את הגשם נוטף על החלון... לשמוח במרווח שבין המחשבות. עם מודעות, אני יכולה לראות את המרחב ולמצוא שהוא אינו מפחיד. הוא פתוח ועדין.
להיות עסוקה עשוי גם לשרת את הסחת הדעת מאי הנחת- התחושה שאיכשהו העכשיו אינו ממש זה. אולי בעתיד, באיזה מקום אחר וטוב יותר , הדברים יהיו בסדר. כל כך הרבה פעמים אנחנו גוררים את אי הנחת שלנו כמו משקל מאחורינו.
הלימוד הבודהיסטי על קרמה יכול לתת לנו תובנה אל המקור של אי הנחת הזה. קרמה היא "פעולה". בזרם הוואג'ראינה יש חמש אנרגיות של תבונה, הידועות בכינוי "משפחות בודהה". משפחת הקרמה קשורה לקנאה וצרות עין; אבל היא גם מתקשרת לתבונה ערה- המתוארת כ"פעולה כוללת כל". קנאה וצרות עין עולות מתך התחושה שיש למישהו משהו שהיינו רוצים, אבל אינו שלנו. זוהי תחושת בסיס של חוסר והשתוקקות. אנחנו מתחילים להיות בתשומת לב מכאיבה להצלחה של אחרים. מכיוון שאני משתעשעת ברעיון של סיום הדוקטורט שלי ב 15 שנה האחרונות, אני שמה לב כיצד יש רגע של כאב שעולה כאשר מישהו מדבר על כך שהוא סיים את התזה שלו.
כשאני מרגישה את הרגע הלא נוח הזה, אני יכולה לפתוח את הרדיו ולהסיח את דעתי עם הקשיים הפוליטיים העכשוויים. אני יכולה להתחיל לעשות את ערימת הכילים המלוכלכת, או לטאטא אבק מהרצפה. כל הפעולות האלו מונעות ממנו לחקור את תחושת אי הסיפוק שלי.
האספקט של התבונה של משפחת הקרמה הוא-" פעולה כוללת כל". זוהי התבונה של טבע הבודהה האינהרנטי שלנו. הטבע האמיתי שלנו, אינו נוצר או בנוי. איננו צריכים לבסס אותו או להיות עסוקים בליצור אותו- הוא פשוט שם, כבר מושלם. הנקודה של כל התירגול הרוחני שלנו הוא להכיר בטבע הזה במקום להיות במרדף מטורף בניסיון לתקן את כל אי המושלמות שלנו. אין שום פעולה שיכולה למלא אותנו מכיוון שהדבר שאנחנו בעצם מחפשים אחריו- הטבע האמיתי שלנו- הוא כבר כאן תמיד.
אז האם אנחנו אמורים לא לעשות כלום מעכשיו? ברור שלא. אנחנו פועלים בעולם- יוצרים, משרתים, נוטעים גנים ומגדלים ילדים. הפעולות שלנו לא חייבות להגיע ממקום שרוצה לתקן משהו. פעולה אחת לא חייבת לגרור אותנו לידיה חסרות הסבלנות של הפעולה הבאה. אנחנו יכולים לטפח תחושה של "הכל נעשה" עם פעולות פשוטות מאוד, לנוח בחוויה של סיפוק. לפני שאנחנו שואבים את הביס הבא של האוכל, איך זה יהיה פשוט ללעוס את זה שכבר לקחנו, לטעום אותו במלאו ולהרגיש אותו מזין את הגוף שלנו? אנחנו יכולים ללמוד לקחת רגע ולהכיר בסיפוק שבכל פעולה, לעצור אותנו מלרוץ מיד להסחת הדעת הבאה.
היתה לי חוויה כזאת כשילדתי את בני הראשון מתאו. הלידה היתה הרבה יותר ארוכה ממה שקיוויתי, אבל עם לחיצה אחת סופית הוא היה שם. האחות ובן זוגי לקחו אותו מהחדר לשטוף אותו. שכבתי לבד במיטה שלי, מתבוננת החוצה מהחלון. רוגע שטף אותי- עשיתי את מה שהייתי צריכה, הלידה הסתיימה. לא הרגשתי תחושת דחיפות לנוע לדבר הבא. לרגע ההוא, ההווה היה פשוט מושלם.
התחושה הזאת נשארה איתי כתזכורת לאפשרות של סיפוק ממשי. כל פעולה שאנו עושים יש בה את ההזדמנות לחוש זאת. עם כל לגימה של תה, וכל אימייל ששלחנו, אנחנו יכולים לקחת רגע להכיר בכך שסיימנו את הפעולה הזאת- לחוש את הסיפוק שלה. אולי זה יכול להתחיל ולרפא את תחושת חוסר הסיפוק שכל כך הרבה פעמים נוטה לרדוף אותנו.
קל לנו לראות את עצמנו כקורבנות של העולם העסוק שלנו. בחיים הפרטיים שלי, אני ערה לכך שהרבה מהסחת הדעת התמידית שלי היא באחריות שלי, ואני בוחרת לקחת בעלות על הדרכים בהם אני מחזקת מעגל אינסופי של פעילות. המודעות האת נותנת לי השראה לקחת צעד אל תוך כל חוויה עם בעלות- בידיעה שאני יכולה פשוט לעצור. אני יכולה להפסיק לראות את היותי עסוקה כהוכחה לכך שיש לחיי משמעות. עם שום מקום ללכת אליו ושום דבר לעשות, אני יכולה לנוח לרגע בסיפוק של היותי, בסיפוק של סיום.