דבורה נוב- על כוחו הטרנספורמטיבי של האין. מסע דרך החללים שבחיינו

 

האפשרות להכיל את החללים הקיומיים – לקראת תמונה הוליסטית

בגיליון הקודם התייחס יקיר קריצ'מן לנושא החשוב והלא מטופל דיו של חורים באדם. הוא תיאר את החורים כ"קרע או פיסה חסרה ברקמה האנושית […] תוצאה של חוויות עומס או העדר שעברו סף מסוים והלכו לאיבוד, משום שלא יכלו לעבור עיבוד. […] חורים יכולים להיחוות כאזורים גופניים-נפשיים שחסרה בהם תחושת חיות". הוא גם תיאר את ה"הימצאות בשדה המשיכה של חור", שבו "משהו בפנימיות מתחיל להשתנות ואף להשתבש", בדומה ל"בולענות של חורים שחורים ביקום". הוא הביא סקירה מעניינת של התייחסויות שונות לנושא, המשליכות אור על הבנת התופעה, והציע כיוונים ותובנות טיפוליות חשובות.

ברצוני להמשיך במסע זה ולשתף אתכם בפנים אחרות של חורים גופניים-נפשיים-רוחניים, שאכנה חללים, אשר עלו מתוך התמודדות אישית ומניסיוני הקליני. כפי שנראה בהמשך, חללים אלה לפעמים מוחשים יותר בתוכנו, לפעמים מסביבנו, אך מקורם אחד – ממד האין שבמעמקים. חללים אלה מופיעים בצורות שונות, לפעמים באופן דחוס במיוחד, עד שהם מוחשים כמעין חורים שחורים, השואבים את כל מה שבשדה האנרגטי שלהם לכיליון. במהלך הדברים אשתמש במונחים שונים אלה (חלל, חלל פנימי, מעמקים, אַין, חורים שחורים), כדי להדגיש את פניה השונות של תופעה זו, בהתאם לאופן גילויה המתואר.

בהיות טיבם של חללים לטרוף את הכול לאבדון, לתחושת אי קיום והעדר רצף קיומי, הם מוחשים כמעין מובלעות של "אחרוּת" או תופעות כאוטיות חוץ-מערכתיות, שלא ניתן להכילן ברצף הקיומי. חללים אלה מקשים מאוד על כל בנייה תהליכית, בהיותם משַברים וכמו מאפסים את הקיים. ההישאבות וההיעלמות אל תוכם מוחשות בצורה כל כך טוטלית, שכמעט בלתי אפשרי להתבונן בתופעה זו בצורה מודעת, להבינה או להכיל אותה.

לכן בהתייחסנו לחללים, הנטייה היא ליצור תמונת עולם אקזיסטנציאליסטית, הרואה את המציאות כחסרת פשר ואבסורדית. על מצע זה יכולה להשתלב החוויה של חללים וההישאבות אליהם כמשקפים מציאות מחוררת, מרחב קיומי השרוע באופן אקראי במעין מוקשים שניתן לעלות עליהם בכל רגע נתון, וכמו להיבלע בריק ובחידלון. חללים אלה נתפסים כמעין 'וירוס' במערכת, וירוס שאולי מעיד על טבעה הארעי והאקראי של המציאות. וכך האדם מתהלך בעולם בצל איומו המתמיד והלא צפוי של איון.

תמונה זו אכן קרובה מאוד לחוויה הקיומית של אדם החשוף והנתון לחללים, אך אין בכוחה לרפא ולהתמיר ממשות זו. במקרה הטוב גישה זו יכולה לעורר אותנו לייקר את הקיים ביתר תוקף, בהיותו בצל הארעיות, האַין והמוות, כפי שמלמדים האקזיסטנציאליסטים.

ברצוני אפוא להציע שינוי פרדיגמה שעשוי להוביל לתפיסה הוליסטית יותר, שבכוחה ליצור תמונה רחבה ועמוקה מספיק כדי להכיל אף את החללים – טוטליים ועוצמתיים ככל שיהיו – כחלק אינטגרלי מהמערכת. מדובר בגישה שבה אדם יכול לחיות בקרב החללים הפנימיים מתוך קשב והכלה, לדעת לחוש את הדינמיקה וההתהוות שלהם ולנוע איתם בהתאם (דוגמת החיות שחשו את הצונמי הקרב וידעו איך לא להיספות בו), תפיסת עולם שיכולה להכיל את מרחבי ההוויה כולה: מי התהום ורוחות השמים, בריאות וחולי, אינטימיות וחיפוש, יערות גשם וחורים שחורים.

שינוי פרדיגמה זה יכול להתרחש כשמתאפשרת שהייה, ומתוכה גם נוכחות, העמקה, יכולת התבוננות ועדות לחללים. אך, כאמור, קשה מאוד פשוט להיות בחלל ולא להישאב לתוכו ולהיאבד בו, משום שעצם טבעו הבולעני מקשה על אפשרות של שהייה ורפלקסיה. ניתן לשהות ולהתבונן בחללים רק מתוך עבודה פנימית עמוקה, הכרוכה בין השאר בפיתוח העד הפנימי המתבונן, כזו המתאפשרת בתרגול אינטנסיבי מתמשך של ויפאסאנה, למשל. תרגול של מדיטציית ויפאסאנה מפתח את היכולת הפנימית להתבונן מתוך איזון ושוויון נפש, במקום רק "להילקח" ולהיות נתונים לדברים שעולים. עבודה פנימית זו מוכרת גם ביהדות, המציעה שיטות שונות של מדיטציה,[1] וההתבוננות מתוך שוויון נפש נקראת מידת ההשתוות.[2] מעניין לראות איך מסורות שונות באות לפתח את אותן האיכויות בכיוונים שונים: בראייה הבודהיסטית היכולת להתבונן ולהתייחס לדברים בשוויון נפש מבוססת על טבעם השווה של כל הדברים – היותם בני חלוף. כשאדם רואה שהכול בר-חלוף, הוא יכול להרפות מלהיאחז או מלהשתוקק. מידת ההשתוות היהודית[3] מבוססת על היות כל הדברים אפשרויות שונות, הפתוחות באותה המידה להתקשר דרכם לאלוהים, לאינסוף.[4] בתשתית הכול יש קשר חי, חם ואוהב. העבודה היא לא לבטל את עצם ההשתוקקות, שטמונה בה חיות עצומה, אלא לשחרר אותה מהנטייה להיאחזות בצורנות מסוימת וממעורבות של האגו (במובן השלילי). באופן הזה ההשתוקקות משתחררת כדי לשוב לטבעה הראשוני: חיות רוטטת ופתוחה לחיים.

אם כן, מה שמאפשר את המעבר מאותה תמונת עולם אקזיסטנציאליסטית דיסהרמונית לקראת חוויה קיומית הוליסטית יותר הוא היכולת לחיות באופן מלא את מה שיש בזמן אמת, לחוש ולהתבונן בדברים כפי שהם ולא להיות נתונים לכוח השאיבה שלהם ולכוח ההישאבות שלנו. כוח ההישאבות הוא הנטייה "להילקח" אל מחוזות אחרים, הקשורים על פי רוב לחוויות מהעבר שלא עברו עיבוד מספיק ומושלכות על ההווה. זאת במקום לאפשר לעצמנו להיפתח ולחיות את החיות האינסופית הטמונה בכל רגע מחדש.[5] כאמור, חללים בעלי דחיסות אנרגטית גבוהה, כמו חורים שחורים במערכת הקוסמית, הם בעלי כוח שאיבה אולטימטיבי ואיכות כה טוטלית, עד שכמעט שלא ניתן להיווכח בהם כלל. לצד העבודה המדיטטיבית גם העבודה היוצרת יכולה לתמוך בשהייה ובהתבוננות במקומות אלה. היצירה מאפשרת לשוב ולחבור אל אותה חוויה ראשונית באופן בלתי אמצעי, תוך החייאת הכוח היוצר שבאדם ופיתוח שפה אישית-יוצרת במקום שאין בו מלים.

עבודה עמוקה זו של קשיבות (mindfulness) מאפשרת לשהות, לנשום, להיות עם הדברים, ולא רק להילקח על ידם, ולהעמיק בהם עד כדי איבוד הצורנות המוכרת לקראת הלא נודע – תשתית ההתחדשות האמיתית. קשיבות יכולה לאפשר לאיכויות פנימיות אחרות לגמרי להתגלות. כך ניתן לחוות את החלל, לא כריק המאיים לבלוע ולאיֵין, אלא כחוויה עמוקה של נוכחות, של being. נוכחות זו היא ממד עמוק יותר של הוויה, המשלבת באופן הרמוני את שני יסודותיה: היש והאין (כפי שנרחיב בהמשך).

חוויה עמוקה זו של נוכחות היא הדרך שבה משתקף דרכנו ארכיטיפ החלל,[6] כפי שהוא נודע בקבלה בשם "החלל הפנוי". לפי תורת הנסתר היהודית, כשרצה האלוהים לברוא את העולם, לא היה "מקום" לבראו (מבחינה אנרגטית), בהיות הכול מלא באור אינסוף. אז הוא צמצם את אורו ופינה מקום לבריאת העולמות. מרחב זה המוקף באור אינסוף, שבו התרחש ה"צמצום", הוא החלל הפנוי, המהווה מצע לבריאת העולם. מרחב זה הוא המאפשר את אחת המתנות יקרות הערך ביותר שניתנו לאדם: הבחירה החופשית. אך זהו מרחב שאפשר גם להיאבד בו, לחוש בו ריקות ובדידות. הוא נושא בחובו את היש ואת האין, את הנוכחות הנסתרת. הוא נושא הפכים, ובכך לא ניתן להבנה.[7] מעניין איך אי היכולת להבין את העולם על חלליו הלא נודעים, מבחינת התבונה האנושית, הביאה את האקזיסטנציאליסטים להתייחס אל החיים כחסרי פשר, בעוד שהיהדות מבוססת על ענווה לפני הבורא, מה שמאפשר לכלול את החלל הפנוי והאין כחלק משמעותי בדיאלוג של האדם עם אלוהיו.[8]

מעניין לציין שגם בחוויה הקיומית של החלל וגם ב'חלל הפנוי, הוא מקורו הארכיטיפי  יש כברת דרך שעל האדם לעבור, כדי לחוש את פניה הנסתרות והעמוקות יותר של ההוויה. זהו מרחב חיפושו ודרכו של האדם לעבר משמעות, אל עצם החיים. זהו מרחב יקר ערך באודיסיאה הפרטית והכללית, כשחלק משמעותי של מסע החיים שלנו תובע התמודדות והכלה של ממדי היש והאין בתהליך האינדיבידואציה האישית, בשונה מחיים המתנהלים רק ברובד המוגבל יותר של היש הגלוי. במובן זה ההישאבות לחללים היא מעין קריאה אלינו להתעורר, להוות אחרת, להיות מסוגלים להכיל את הרבדים העמוקים יותר ולהיבנות מהם.

 

ההישאבות לחור השחור כקריאה להעמקה

גישה הוליסטית רואה בעולם התופעות השתקפויות וביטויים שונים של יסודות ועקרונות, וכשיש בה גם יסוד אמוני היא רואה בעולם התופעות גם אמיתות של הבריאה.[9] ההוליזם חי את הקשר בין המיקרו למקרו, בין הפרט לכלל. בכך יש בכוחו להתייחס באופן רחב יותר למה שעובר הפרט,[10] מתוך ההבנה שלפעמים על הפרט לעבור תהליכים שהם בעלי תפקיד חיוני למהלך ההתפתחות הכללי, תוך הבראתה והתחדשותה של המערכת כולה. בהתאם, חללים הם לא רק תופעה מקומית, אלא שורים גם בנפש האדם פנימה וגם בעולם מחוצה לו. לעתים ברגעי הצפה וייאוש, למשל, אדם יכול להישאב לחור שחור שבלבו, ולעתים בהיותו שורה במציאות קשה מנשוא, הוא עלול להישאב אל חור שחור שמסביבו. יש לכך ביטויים גם במיקרו וגם במקרו. ממד המקרו מאפשר להבין את התופעה מפרספקטיבה אחרת, וכך גם לראות את הדברים כחלק ממהלך רחב יותר. ואילו החוויה האנושית-האישית של המיקרו מאפשרת יתר העמקה ואת ההתהוות האותנטית של האדם בדרכו במחשכים הלא נודעים – שבילי חייו.

 

בראייה הרחבה יותר של המקרו והמעמיקה יותר של המיקרו החללים הם ביטוי והשתקפות של אחד מממדי ההוויה – האין. כפי שראינו, האין והיש על צורותיהם מהווים יחדיו את פני המציאות כולה ומשתקפים דרכה; כלומר: הם טמונים ומשתקפים בברואים ובתנועת האורות והצללים. במובן הזה אפשר לתאר את החללים כמעין סדקים או חורים ברישות הקיומי של היש, שמבעדם בוקע ומתגלה האין. במונח 'אין' ברצוני לכלול את הלא נודע בעולם והלא מודע שבנפש, את ממד הנסתר, הסוד, המסתורין, את מקור הנביעה היוצרת ואת החוויה המיסטית (על רבות מצורותיה). לעתים אנו חווים את האין כתהום פעורה, כחור שחור השואב ומאיין הכול, כחלל של ריק ואבדון. האין מוחש בתוכנו ובחיינו בצורות שונות, ולפעמים הוא מתגלה באופן מרוכז: בתקופות מעבר משמעותיות, בזמנים של אי ודאות קיצונית, בתקופות דיכאון וייאוש.

האין הוא ממד יותר עמוק, פנימי ונסתר, ולכן על פי רוב אנו בוחרים, במודע או שלא במודע, להדחיקו ולהימצא יותר ברובד של היש, שהוא יותר מוכר ונהיר. אך האין הוא ממד עומק הטומן בחובו כוחות טרנספורמטיביים, וכך אפשר להתייחס לכוח ההישאבות לחלל כקריאה להעמקה. משהו באדם מחפש, באופן לא מודע, להעמיק את אפשרויות ההתהוות וההתחדשות, לחיות בזיקה פנימית יותר, להיפתח לעוד ממדים, להתחבר לשורשים חבויים. אף שהחלל מוחש כמערער ומאיים על המערכת כולה, עניינו העמוק הוא לא אחר מאשר ההמחשה החיה של הקריאה להעמקה ולהתחדשות אמיתית שיכולה להתרחש רק מתוך מצב של איון, דוגמת ההתחדשות והצמיחה שיכולות להתאפשר מתוך היבלעות והירקבות הזרע באדמה פורייה. ההישאבות לחלל ותחושת האיון הנלווית אליה, עם כל הקושי, הן דרכה של המערכת שלנו להתחדש ולהבריא. זאת בדומה לאופן שבו המערכת האקולוגית יוצרת מדי פעם שריפות יער, שהגוף לעתים קודח, שהאדם לפעמים מאבד הכרה כחלק מתהליך של הבראה והתחדשות.

בכוחם של חללים לפתוח מרחבים ומעמקים יקרי ערך בנפש האדם, ויש להם השלכות מרחיקות לכת מבחינת יכולת ההתחדשות, תהליך האינדיבידואציה וההתפתחות האישית והכללית. אפשר לראות בהם מעין הזמנה שהמערכת הקוסמית מפנה אל האדם לקחת חלק ממשי יותר במעגלי החיים, להתחבר לעיקרון האורגני שבו צמיחה וכיליון, לבישת צורה ופשיטת צורה משמשות יחדיו את עצם החיים.

אם מתייחסים לתופעות הקיומיות כהשתקפויות של עקרונות או אמיתות גדולות יותר, אפשר להתייחס להזמנה זו כאל הד של הקריאה הקדומה-הקיומית של האלוהים אלינו, "אייכה?",[11] ושל הקריאה הקיומית שלנו, חיפושנו אחרי זיקה ומשמעות (כמובא בתהלים) "איה אלוהיך?".[12] קריאות קיומיות אלה כמו יוצרות גלים של עוררות וחיפוש, שלובשים אינספור צורות בחיינו. ובהיות כל תופעה אמיתית לא-מקומית, כפי שראינו, אפשר לנסות לזהות את הצורות השונות שהיא לובשת ברובדי האדם השונים. באופן הזה אפשר להתייחס לממד האין ולהישאבות לחללים מבחינת יחסי גוף-נפש-רוח של האדם.

המגיד ממזריטש, מגדולי החסידות, לימד: "חור קטן בגוף, חור גדול בנשמה." הוא הביע בדבריו עיקרון הוליסטי וקריאה לחקור ולהעמיק בדינמיקה העמוקה יותר שמאחורי הדברים. חורים, כמו כל דבר, הם הזמנה לחקירת הקשר בין דרכי ההשתקפויות השונות של רוח וחומר, מלאות וריקות, מה שבתוכנו ומה שמעבר לנו. גישה זו מאפשרת לא רק להיות "נתונים" לחיים ולדברים שעוברים עלינו, אלא גם לחוש בהם את התהודה, את הקריאה ואת הלחש הפנימי, לחפש בהם את המשמעות. מובן שחקר אמיתי יעלה תמונה בעלת מורכבות גדולה, הדורשת העמקה ופענוח, משום שאנו נוטים ליצור קומפנסציות במקומות של חללים; למשל: תוקפנות שבאה להגן על הפגיעות של תחושת חוסר ונזקקות; מתח כתגובה לאיום של ההיעלמות וההישאבות אל החלל; חולשה וכניעות לנוכח התחושה שאנו נתונים בידי כוחות טוטליים של אבדון. כך מתהווה מגוון רחב של תופעות וביטויים שמאחוריהם שוכנים חללים שונים.

בנוסף למורכבות שנוצרת עקב הקושי לחוות את ממד האין על השלכותיו בגוף-נפש-רוח והקומפנסציות הנוצרות עקב כך, יש לזכור שההישאבות לאין היא טראומטית, ויוצרת בנפש תופעות של פוסט-טראומה. בהיותה חוויה טוטלית של איון, היא יוצרת מצב של קפיאה והתקשחות של המערכת כולה לכדי "חטיבה" אחת (לעומת מצב של דיפרנסיאציה בין החלקים השונים המאפשרת תנועה). לכן אפשר לראות אצל אנשים הנוטים להישאב לחללים את הנטייה לחוש פגיעה מקומית כשבר טוטלי, שפעמים רבות מערער את עצם היסודות של התחושה הקיומית, את הרצון לחיות ואת טעם החיים.

בגלל היחסים בין הגוף, הנפש (psyche) והממד הרוחני, ההישאבות אל האין בממד אחד משפיעה גם על שאר ממדי הקיום. החללים והאין לובשים צורות שונות בגופנו, בנפשנו וברוחנו. תחושות של חוסר ורעב, השתוקקות ותובענות, יחסי איום והיקסמות בממשות טוטלית, פגיעות, התמכרות והדרכים הרבות שעניינן 'לצאת מהעולם', הייאוש מול איתני הטבע וההירתמות החוזרת למרוד בגורל הקרמתי – כל אלה והתייחסויות רבות אחרות הם ביטויים שונים של האין והקומפנסציות שלהם. לעתים אנו גם רואים התעצמות והגדלה של ממד אחד המבקשות לכפות על ממד אחר שפגיע וחשוף יותר להישאבות אל האין. ולעתים ממד שלם מאבד את חיותו.

אך עם כל המורכבות של הביטויים השונים של ההישאבות אל החללים, קריאתם אחת: לעורר אותנו לחוש (גם בעל כורחנו) את הממד העמוק יותר של החיים המאפשר התחדשות אמיתית – הנביעה מאין ליש. נביעת עומק זו מאפשרת לנו להיפתח אל מה שמעבר ליכולת הרגילה שלנו לחיות רק את פני השטח של הנסיבתיות, במובן האופקי, ולפתח גם את ציר העומק האנכי, המשמעותי לפיתוח אותנטי של האנוכי. רק שילובם הפורה של היש והאין, של האופקי והאנכי, מאפשר תהליך אינדיבידואציה של ממש.

החלל הפנימי כנוכחות חיה

כפי שתיארנו, החוויה הקיומית של ההישאבות אל חללים מסביבנו והקריסה פנימה אל חללים שבתוכנו יוצרת תחושה של ארעיות, חוסר רצף, ניתוק ואיון. יש בכך כדי להעמיד בשאלה את עצם הקיום והערך של הדברים כולם. האדמה שעליה אנו מהלכים כמו בוקעת מפעם לפעם, ואין שום יציבות או מקום בטוח שאפשר להתהלך או לשכון בו.

בגמרא מובא תיאור סוריאליסטי של אי היציבות הקיומית: "אוי להן לבריות שרואות, ואינן יודעות מה רואות, עומדות, ואין יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה עומדת?" ממשיכה הגמרא לתאר (על בסיס רצף של פסוקים מהמקורות) איך שהארץ עומדת "על העמודים, […] עמודים – על המים, […] מים – על ההרים, […] הרים – ברוח, […] רוח –  בסערה, […] סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא".[13] תיאור זה העשיר בדימויים מהטבע ממחיש נאמנה את תחושת הארעיות הקיומית, כשרק בסוף המסע המתואר אנו למדים שכל זה ביד האלוהים. מעניין לחקור את הקשר והמעבר בין המציאות הקיומית הרעועה המתוארת כאן (עמידה על המים, הרוח, הסערה וכו') לבין מה שמתגלה ככל שמעמיקים – שכל אלה ביד האלוהים, חלק מהקשר איתו. ואיך עובדת היותנו ביד האלוהים חוזרת ומשליכה אור על החוויות הקיומיות שלנו, איך הן יכולות להיחוות מחדש מתוך הקשר החי שנפתח. תיאור זה לא בא לאיין את משמעות המסע ואת חווייתו הקיומית של האדם; להפך: עניינו לפתוח צוהר מבעד למציאות עצמה, על גילוייה הרעועים. איך אנו רוקדים את חיינו ברוח סערה, בגלי הים? איך הנוכחות החמה שבכול, שחפצה בנו ובטובתנו, משליכה אור על עצם היותנו ודרכנו, רעועה ככל שתהיה? איך נוצר דיאלוג חי וחם בתוך החיים עצמם על תהפוכותיהם, עם כל הארעיות והאבדון שבהם? איך עוברים מתנועה הישרדותית וחרדתית מוגבלת לריקוד אינטימי משותף עם הכוריאוגרף הגדול, דרך כל נופי חיינו?

במובן הזה אפשר לראות בהישאבות לחללים עוד דרך, אינטנסיבית במיוחד, שבאה לערער את אשליית הנינוחות השטחית לטובת חיפוש אמיתי של הנוכחות החיה שבתשתית הכול. ההיחשפות לרבדים היותר נסתרים פותחת לפנינו משמעויות עומק שהיו חבויות בפנינו עד כה, כמו כוח ההתחדשות וההתמרה של האין, כפי שנראה בהמשך.

ברצוני להתייחס כאן לביטוי המופלא של צ'סנאט שהובא במאמרו של יקיר קריצ'מן "חור בצורת אלוהים" (God shaped hole). החסידות מדברת על החטא, ההחטאה או הנפילה הקיומית של האדם כ'חורטת' בנפשו פנימה את חסרונו הקיומי ומה שהוא כשלעצמו, למה שהוא עלול באשר הוא.[14] כך נוצר בלב האדם חלל קעור המחפש וקורא לשאוב לתוכו את הנוכחות האלוהית, לא כתוספת אפשרית אלא כהכרח קיומי. החרטה של האדם ושפלותו הנוצרת מעצם מוגבלותו הקיומית פוערות בו חלל השואב כמו ואקום את האלוהות אל תוכו פנימה כנוכחות חיה. וכך האלוהים יכול לשכון בלבו, במקום הכי ריק ופגיע, בעצם הבושה, בעומק האנושיות, ולא רק כמושא לכמיהה טרנסצנדנטית. האדם ולבו נהיים לאדמה חרושה שבה הזרע של האלוהות האימננטית מצמיח את צורת האדם הטמונה בו.

יש בכך מעין קפיצה קוונטית, מעבר ממצב של תחושת שניות בלתי פתירה – של חללים שרוצים ולעולם לא יכולים להתמלא, והשואבים אליהם כל דבר בדרכם הנואשת – למצב של התחברות אל האחדות שבכול. אין כאן שיבה לאחדות הראשונית שידענו, שבה היינו בלועים ברחם או נתונים בתפיסה הסימביוטית, אלא לאחדות מורכבת שנוצרת ומתאפשרת מעצם הפיתוח האינדיבידואלי. מעבר זה הוא דק כחוט השערה ומשמעותי כעומק התהום. כזכור, חללים מצויים בממד המקרו, מסביבנו, ובממד המקרו – בתוכנו. מעבר משמעותי זה יכול להתחיל להתרחש, כשניתן להעמיק ולשהות בחלל שאליו נשאבנו ולהיווכח בו כנוכחות חיה. מעבר זה יכול להיות מוחש בצורה נוקבת יותר, כשחשים את החיות השואבת של החלל שבלבנו, כשלא רק נתונים לדחף הטוטלי להתמלא, אלא כשניתן לחוש את מקורו הפועם והמשתוקק כעצם החיות עצמה, שאותה הוא מבקש. כשהאדם חש שחיות זו שורה בו באופן אימננטי, הוא מאפשר לה לנבוע ולהזין את הטמון בו. אך כדי שיהיה פריון אמיתי צריך את המפגש האוהב של שניים, וזוהי דקותה של הקפיצה הקוונטית. מדובר באחדות במובן של הנוכחות החיה שבכול, אחדות שיכולה ליצור מעבר לעצמה, מתוך המפגש החי של הסובייקט האינדיבידואלי עם הנוכחות האלוהית האינסופית. צלם האלוהים הוא המתנה יקרת הערך, הזרע שנטמן באדם פנימה. זוהי נוכחות חמה ואישית, כשהפערים המוחשים בין הטרנסצנדנטי לאימננטי, בין האני לסביבה, בתוך הריק והאין הם מרחב המחיה שניתן לנו כדי לצמוח ולהתפתח.

הכוח הטרנספורמטיבי הטמון בחללים

מכאן אנו מגיעים לממד הטרנספורמטיבי הטמון בהישאבות לחללים, כפי שניתן להבינו בראייה תהליכית-פנימית. ממד זה נסתר על פי רוב – האדם נוהג לחיות "על פני השטח" של החיים. כשהוא נשאב אל מעמקי החלל, הוא חש כעובר לממד אחר של אין ואבדון, חסר יכולת לראות ולהבין את מה שעובר עליו, לא בזמן אמת, ובוודאי שלא באופן תהליכי. אך כפי שאמרנו, עבודת עומק מהותית יכולה לאפשר זאת, לגלות משהו מאחורי הקלעים של ההישאבות לחלל ולאין, כפי שנביא כעת.

ההישאבות למעמקי החללים היא תהליך שאנו חשים רק את תחילתו, את ההישאבות פנימה לאבדון אל מחשכי האין. לאחר שהאדם נשאב אל ממד עומק זה, הוא שורה במרחבי חלל אינסופיים, וכמו שרוי ב"לחץ אטמוספרי" אחר – מה שמביא להתפוררותו ולהתפרקותו אל המרחבים שאליהם הוא נשאב. כך האדם בעצם עובר תהליך שיש בו שתי תנועות דומיננטיות הפוכות ומשלימות: הישאבות פנימה כמו ואקום שמושך ובולע את האדם עמוק אל האין, ותנועת האנטרופיה שמפוררת ומפרקת אותו אל מרחבי הלא נודע. אלה הן התנועות הארכיטיפיות של השפל והגאות, המוחשות בשתי התנועות הדומיננטיות של  הגלים: הישאבות המים מהחוף בחזרה לים, המוחשת בעומק הגל, והתנפצות הגלים אל החוף.

לתנועות אלה כוח טרנספורמטיבי: האדם מתאיין כפי שידע את עצמו בהיותו נתון לכוחות גדולים ממנו, המטביעים בו את חיותם ואופני תנועתם, שמהווים את תשתית כוחותיו לבאות. האדם מאבד את האני שלו, כפי שהוא נבנה בשלב הראשון של תהליך הספראציה-אינדיבידואציה שלו – כיש נפרד, והוא כמו משתבר ומתפורר בתנועת ההישאבות והאנטרופיה, שאליה הוא נתון בשלב זה. על אף הקושי שבתקופה זו, שבה הוא מאבד את האני שלו כפי שידע אותו עד כה, זהו שלב הכרחי לקראת בנייה עצמית אינטגרטיבית יותר. יש בכך כדי לשחרר את האדם ממגבלותו הקודמת לקראת בנייה עצמית מתוך חירות וקשר חי עם הסביבה ועם מה שמעבר לו.[15]

נרחיב מעט את הדברים בנקודת מעבר קריטית זו: כדי שהאני בצורתו הראשונית יוכל להיבנות באופן עצמי, ולא רק להיות נתון לסובב אותו, היה על האדם להינתק ולהיפרד מאותה אחדות ראשונית העוטפת אותו. תהליך התפתחותי זה מוכר וניכר לעין בתקופות שונות, בפרט ביציאה מהתקופה הסימביוטית ובגיל העשרה. אך יחד עם החשיבות שבתהליך זה לבנייה העצמית, האני בצורתו הראשונית נבנה מתוך ניתוק יותר מאשר מתוך התקשרות וזיקה, ולכן הוא לא עמיד לאורך זמן. עם הזמן ובתהליכי החיים אני זה המוחש כנפרד מתחיל להיסדק. אף שסדקים ומשברים אלה גורמים לסבל רב, עניינם היותר עמוק הוא לעזור לאדם לפורר את ישות האגו שלו לקראת חיבור הולך ומעמיק לעצמי, לקוסמוס, לתהליכים האורגניים, לאלוהים. ההישאבות למעמקים משמשת לפירוק החיצוניות של האני הנפרד שנסדק, כמו תנועה גרביטציונית חזקה ומרוכזת, המושכת את עלי השלכת לארץ להזין את האדמה ולשחרר את העץ להמשך תהליך של צמיחה והתחדשות. אך בעומק הדברים כוח שאיבה זה לא רק מפרק את האני כפי שזה נודע לו, אלא גם משמש ככוח מלכד בהישאבותו אל מרכז עומק לא נודע. הישאבות זו יוצרת אצל האדם את האפשרות של מרכז אנרגטי מובחן. תחילה אין מרכז זה נמצא בו אלא בעולם, דוגמת לוחמי הסומו המשתמשים במרכז הגרביטציה של כדור הארץ כמרכז הכוח שלהם או כמו עובר שטבורה של אמו משמש לו מרכז של חיות והזנה. עם הזמן האדם לומד למצוא גם את המרכז האישי שלו מתוך קשר עם המרכז הקוסמי שאליו הוא נתון תחילה, ושאליו הוא חוזר לחבור עם הבשלתו, מתוך מפגש חי ופורה.

זהו פשרה העמוק של תנועת ההישאבות הפנימית אל המעמקים, היסחפות העומק של הגלים אל מעמקי הים. אותה הישאבות פנימה שמוחשת כמאבדת את האדם אל האין, בעומק הנסתר, ממרכזת אותו ויוצרת אצלו מרכז אנרגטי פנימי.

תנועת הים הדומיננטית השנייה, של התנפצות הגלים אל החוף, היא תנועה אנטרופית שכמו מאיימת לפרום את האדם ואת תחושת הקוהרנטיות שלו, עד שלא תימצא זיקה בין חלקיו השונים ובתוך מהלך חייו. הכל מתרוקן והולך, מתפורר ואובד בחלל. תנועה זו מטביעה את חותמה באדם ככוח של התפשטות בתשתית האינדיבידואציה, כחיפוש וכיצירתיות.

שתי תנועות אלה הן הפכיות אך גם משלימות, ובראייה תהליכית יוצרות יחדיו את המעבר הטרנספורמטיבי מהישאבות לנביעה. ההישאבות פנימה מאיינת את חיצוניות האני הנודע ויוצרת את יכולת ההתמקדות והמרכוז, כשתנועת ההתנפצות היא ההתפשטות – הפעם לא לאבדון אלא מתוך המרכז שנוצר – לכדי נביעה. שתי תנועות אלה יחדיו יוצרות מעין מעגל אקולוגי שבו מה שצריך לנשור נשאב למטה, מאבד את מקומו ואת צורתו הקודמים ומתרכך לכדי קומפוסט מזין לבאות, למקומות היותר ויותר פנימיים שצריכים עוד להתהוות, שמשפיעים מחיותם הלאה. צמיחתם היא התנועה שמתפשטת מהמעמקים, ההתחדשות האמיתית במעבר מאין ליש, כשעצם התנועה מאפשרת את המעבר מישות מקומית (נפרדת) לישות פורייה ומפרה (קוסמית), המעורה עם סביבתה ויוצרת מעבר לעצמה – הוא עצם הנביעה.

גם ההתמודדות האנושית עם היותנו נתונים לתנועות ארכיטיפיות אלה היא חלק משמעותי מתהליך ההתהוות שלנו; למשל: הייאוש של האדם הנתון לכוחות הגדולים ממנו, הגורמים לו להרגיש שכל מאמציו לשווא. דרך ההתנפצות והאבדון של כוחותיו ומאמציו אדם יכול לעבור טרנספורמציה היוצרת בו את היכולת להרפות ולא להיאחז, להתרכך ולהתמסר למה שמעבר לו. במובן הזה ההישאבות למעמקים היא כמו הימצאות ב"רחם קוסמי", המכלה את הקיים בצורתו המוכרת, מעבד ומתמיר אותו לכדי הוויה אחרת, חיה ואורגנית יותר. התנפצותו עם ההישאבות למעמקים והתפוררותו בתנועה האנטרופית גם מגדילות מאד את שטח הפנים שלו ומאפשרות לשכבות פנימיות יותר ויותר להיחשף ולהתגלות. בהיותו חשוף יותר, חושיו מתחילים להתחדד, מתפתח אצלו קשב עמוק וער, והוא מתחיל להתרכך ולהיפתח לתנועה שבה הוא נתון ושבאמצעותה הוא מתהווה כחומר ביד היוצר. עם היותו מתאיין כממשות נפרדת ומתרכך עם תנועת הגלים, האדם הולך ונהיה ער ופתוח לממשות שהוא נתון לה, והוא מתחיל לחוש ולהפנים את הנוכחות שבה הוא שורה. מהתחושה הראשונית של איום עם תחילת התפרקותו, עם כניעתו והתמסרותו, הוא מתחיל לחוש יותר ויותר את העונג העמוק שבשיבה אל חיק האחד, את ההשתוקקות לאותו חיבור ראשוני. האדם מתחיל לחוש את החום האימננטי, שהוא מצב הצבירה הפנימי של השהייה במעמקים. הוא מתחיל להיפתח לנוכחות המכילה והאוהבת השורה בכול, ולהתהוות ממנה מחדש, מתוך קשר חי ואורגני עם החיות האלוהית האינסופית.

דרך ארוכה על האדם לעבור מהיותו מאוים בידי הכוחות העצומים שאליהם הוא נתון תחילה ומהם הוא נפרד בראשית תהליך האינדיבידואציה שלו, לכדי התפתחותו כאדם יוצר הרוקד עם אותה תשתית דינמית את ריקוד חייו ומתהווה עמה. מעבר משמעותי בתהליך התהוות האדם מתרחש דווקא באין. האין מאפשר את עצם התנועתיות של האדם, כמו מפרקים המחברים בין חלקי גופו השונים ומאפשרים את המנעד התנועתי. ההטבעה של התנועה הקוסמית נחרטת באדם עם היותו נתון לכוחות ההישאבות והאנטרופיה – הקריאה הקוסמית אל המעמקים. האפשרות לשהות במקומות אלה ולהכילם מתוך עבודה מדיטטיבית ויצירתית עמוקה מאפשרת את תחילתה של היכולת הרפלקטיבית וההכלה של מקומות לא נודעים אלה. ההישאבות למעמקים מזמנת מפגש טוטלי עם ממד העומק הטרנספורמטיבי של האין, כדי להתהוות מחדש, אחרת. אדם עובר תהליך של איון והתהוות, מתוך תנועת ההישאבות (מרכוז) וההתפרקות (התפשטות), לכדי התהוות מתחדשת של נביעה וקשר חי עם הנוכחות החמה והאינסופית השורה בכול. כך מוחשות אצלו אפשרויות אחרות לגמרי של הוויה והתהוות שמוטבעות ונחרטות בו, מופנמות ועוברות עיבוד מחדש – לכדי יצירת ריקוד חייו.

[1] ראו את ספריו של אריה קפלן על מדיטציה יהודית Jewish Meditation ו-Meditation and Kabbalah וכן אצל האדמו"ר מפיאסצנה (רבי קלונמוס קלמיש), דרך המלך, ירושלים תשנ"ה, עמ' ת"נ.

[2]  על מידת ההשתוות בחסידות ראו צוואת הריב"ש (רבי ישראל בעל שם טוב), הנהגות ישרות, ובמקומות רבים אחרים. ואצל הראי"ה קוק ראו אורות הקודש ב, רמ"ו, מידת ההשתוות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ד.

[3]  מעניין לציין שישראל היא בין מזרח למערב מבחינה גיאוגרפית, ואפשר לראות בכך השתקפות ארצית של אמת גבוהה יותר.

[4] ראו למשל אצל הבעל שם טוב: "כתיב 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), 'שיוויתי' לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכול יהיה שווה אצלו, בין בעניין שבני אדם משבחין אותו, או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים. […] הכל ישווה בעיניו […] וכל דבר שיארע, יאמר הלא זהו מאיתו יתברך […] וכל כוונתו לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק" (צוואת הריב"ש, הנהגות ישרות).

 לפי האמונה היהודית האלוהים בורא ומקיים את העולם בכל רגע מחדש. [5]

[6] אני משתמשת כאן במונח ארכיטיפ במשמעות של תצורת עומק. אך בשונה מהמקובל במונח זה, אין הכוונה פה לארכיטיפ (החלל הפנוי) כתולדה של התת מודע הקולקטיבי, אלא לפי האמונה היהודית בבריאה אלוהית.

[7] רבי נחמן מתאר את המורכבות הבלתי-נתפסת של היש והאין בחלל הפנוי: "החלל הפנוי אי אפשר להבין ולהשיג כי אם לעתיד לבוא. כי צריך לומר בו שני הפכים: יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלוקותו משם, ואין שם אלוקות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכול אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמיתו, בוודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות, כי בוודאי אין שום דבר בלעדי חיותו, ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי עד לעתיד לבוא." (ליקוטי מוהר"ן, תורה סד). נוגע ללב החיפוש הקיומי המפותל שלו, כפי שמוחש במלים שהדגשתי בציטוט.

 תודה לידידי ברוך כהנא על חידוד נקודה אחרונה זו. [8]

[9] הרב קוק מדגיש את הקשר וההשתקפות של הדברים זה בזה: "מוכרח הוא שסדר המציאות כולו תהיה בו השתוות של ערכים, עד שהחלק האחד מורה על חברו, והפרט על הכלל, הגשמי על הרוחני, והדמיון על השכל." אך הוא מדגיש שדווקא ההבחנה הנכונה בין הדברים היא שיכולה להביא לחיבורם האמיתי: "אמנם גודלה של ההשתוות יוצא אל הפועל על ידי הכרת ההבדלה שבין כל ערך וערך, והחטיבה המבדלת היא מבררת את העומק של השיווי" (אורות הקודש א, עמ' רמג).

[10] "כל מה שעובר על אדם יחידי ועל נפשו, מאורעותיו מיום התחלת יצירתו עד היגמרו בשכלולו, עליותיו והדרגותיו, חליפותיו ותמורותיו, הכול בגודל עבר ועובר על היצירה הגדולה, על כל עולמים, ומה שעבר ועובר על כל עולמים עובר על כל אדם… אמנם ישנם עניינים כאלה שהתפיסה הכללית מקדמת בהם…וישנם דברים כאלה שהתפיסה הפרטית מקדמת לבוא. […] וישנם הרבה פרקים שהנחלים נפגשים זה בזה וממלאים זה את זה, משלימים ומבררים זה את זה" (אורות הקודש ג, עמ' קנ).

[11] בראשית ג, ט.

[12] תהלים מב, ד, יא.

[13]  מסכת חגיגה, יב, עב.

[14] הרב יצחק גינזבורג, אוצרות הנפש, חלק ב, פרק בעבודת ה'.

[15] תיאור מפורט יותר של תהליך התפתחותי זה, של המעבר מהאני הראשון שנוצר, החש את עצמו כיש נפרד, שברונו/איונו ובניית האדם כאינדיבידואל יוצר שהוא חלק משמעותי של האחדות המורכבת, ניתן לראות במאמרי בגיליון הקודם של כתב-עת זה: דרכים ותהליכים ביצירה עצמית – הפרסונלי שבטרנספרסונלי.