פמה צ'ודרון וג'ק קורנפילד מדברים על " הדרך המופלאה של קשיים" 
אוקטובר 13 2017 מתוך lion’s roar, תרגום מתי ליבליך
קיראו לזה מזל, מזל טוב. קהל של יותר מ3000 איש מגיע לאולם בסן פרנסיסקו בכדי לשמוע דיון עם שניים מהמורים הבודהיסטים האהובים והמכובדים ביותר באמריקה" פמה צ'ודרון וג'ק קורנפילד. ואז, לפתע, מערכות המחשב של המרכז נופלות ויוצרות בילבול מוחלט בדלפקי הכרטיסים. אבל מה שהיה יכול להראות כבעיה גדולה, על פני השטח, מסבירים צ'ודרון וקורנפילד, היה בפועל הזדמנות מצויינת לתרגל את הלימוד הבודהיסטי. הנה חלק מהשיחה שלהם, אותה הנחה שדרן הרדיו מייקל קראסני.
מייקל: לא היה לנו קל להתחיל את הארוע הזה. אני מניח שאנחנו יכולים לראות זאת כהזדמנות טובה למצוא טרסנפורמציה פנימית.
פמה צ'ודרון: כן, אני חושבת כך. קשיים הם בלתי נמנעים- והם מסייעים. פעם, לימדתי סדנה במכון אומגה והכל השתבש. המארגנים רצו לתלוש את השערות שלהם, ולאחר מכן לא הצליחו להבין איך זה היה סוף שבוע כל כך הרמוני. ואז, אחד מהמארגנות הסתכלה על הכותרת של הספר שלי, כשהדברים מתפרקים, והיא הבינה שהלימוד הזה קשור לחוויה המיידית שלנו. הרי בעיות כמו זאת שהיתה לנו הערב מתרחשות כמעט בכל יום של חיינו באופן כלשהו- קל או רציני. אבל משום מה, אנחנו ממשיכים לחשוב שמשהו השתבש.
הלימוד הבודהיסטי נפלא פשוט בלעבוד עם מה שמתרחש, כדרך שלנו להתעוררות, במקום להתייחס לחוויות החיים שלנו כמו איזה סוג של סטיה ממה שאמור היה לקרות. ככל שיש לכם יותר קשיים, כך ההזדמנות גדלה לתת להם להתמיר אתכם. הדברים הקשים מעוררים את כל אי השקט שלנו ומעלים את התבניות המורגלות שלנו על פני השטח. זה הופך להיות רגע של אמת. יש לכם את ההזדמנות לקפוץ לתוך התבניות המורגלות הלא טובות שכבר יש לכם, או להשאר עם אי הנוחות והחשיפה של המצב ולתת לו לשנות אתכם, על המקום.
כך, שמי שזה לא יהיה שהיה קשור למה שקרה הערב, תודה, שנתת לנו הזדמנות טובה לתרגל לפני שאפילו התחלנו לדבר.
ג'ק קורנפילד: במנזר בו אני למדתי, המורה שלי היה אוסף אותנו יחד ואז הוא היה מתעכב מסיבה כזאת או אחרת. ללא הפסקה, היו הפרעות כאלו ואחרות והיינו צריכים להתמודד איתן. למדתי אחר כך שהוא היה עושה זאת בכוונה. אחר כך הוא היה מגיע ומציץ אל תוך החדר לראות איך אנחנו מסתדרים בעבודה עם ההפרעות.
קשיים והפרעות כפי שחווינו כאן הערב, מאפשרים לנו לזכור מי אנחנו באמת. אתם יכולים ליצור סוג של חופש מלהתמקד בבעיות- דבר שיכול לשמש אתכם היטב בחיי הנישואין, בקשר המשפחתי ועם הקהילה שלכם- מקומות בהם נמצא הרבה קשיים ותיסכולים. זה סוג החופש שיכול לשמש אתכם יותר טוב כמעט מכל דבר אחר.
פמה צ'ודרןן: אנחנו רגילים לתת לפירסומות במגזינים לתעתע בנו, אנשים נראים בהן שלווים ולבושים באופן תואם, הם גם מתואמים עם כריות המדיטציה שלהם. אפשר להתחיל לחשוב שמדיטציה והדרך הרוחנית היא סביב החיפוש של עליה מעבר לקשיים של החיים ומציאה של המקום הפשוט –נהדר- הזה. אבל זה לא יעזור לכם יותר מדי מכיוון שהאמונה הזאת רק תיצור אכזבה תמידית עם מה שקורה כל יום בארוחת הבוקר, הצהריים והערב- לאורך כל היום.
ג'ק קורנפילד: כן, יש לנו רעיונות מצויינים לגבי איך אנחנו אמורים להיות. אבל כשאנחנו עומדים בתור ארוך שאינו זז ואנחנו מוצאים את עצמנו אומרים "המקום הזה מארח ארועים כל הזמן, למה הם לא מצליחים לעשות את זה?" אנחנו לא צריכים להעמיד פנים שהעצבנות שלנו לא שם, או להשוות אותה באופן לא מיטיב עם העצמי האידאלי שלנו. אנחנו יכולים פשוט לקחת נשימה ולהגיד, "ככה אני עכשיו- זהו כעס, זהו פחד, זוהי עצבנות גדולה".
יש עוד סוג של דבר שאתם יכולים לתרגל, אני חושב עליו כעל השתחוות פנימית ידידותית. אתם אומרים "הנה כעס, הנה עצבנות, הנה תיסכול, ולא רק זה היה לי יום קשה ובאתי לפה וחשבתי שהם יעזרו לי ובמקום זה הם עשו את זה יותר גרוע!" אנחנו משתחווים לזה ונותנים לזה מקום להיות.
באופן הזה, אני רוצה לקרוא לכם את הקטע הקצר האהוב עלי כרגע: "אם תשבו בשקט אחרי חדשות רעות, אם בזמנים קשים כלכלית תשארו שלווים לחלוטין, אם תראו את שכניכם נוסעים למקומות נפלאים ללא כל קנאה, אם תאכלו בשמחה כל מה ששמים בצלחת שלכם ותרדמו אחרי יום שלם של ריצה ללא שתיה או תרופה, אם אתם תמיד מוצאים נחת רוח היכן שאתם, רוב הסיכויים שאתם כלב".
יש סוג של הומור שהוא ממש הכרחי עבור המצב האנושי שלנו. כשיש לנו את סוג ההומור הזה, אפשר לעבוד עם דברים. זה החלק שאנחנו שמים מעל לחוויה האנושית הרגילה שלנו- וכולנו שמים משהו מעליהם כשאנחנו מתחילים בחיפוש רוחני- שיוצר את הבעייה. אז לא רק שיש לנו את הסבל שלנו, יש לנו את כל האידאלים והדימויים שאנחנו מחזיקים. זה שם שכבה של סבל רוחני מעל הסבל הבסיסי.
מייקל: חלק מהאנשים הכי שמחים שאני פגשתי היו מורים בודהיסטים. הם צוחקים ומצחקקים ומלאים בהומור נפלא. אבל, נראה שבכדי להבין את לב הלימוד הבודהיסטי צריך להבין סבל. איך הסבל והשמחה הולכים יחד?
פמה צ'ודרון: "אתם צריכים להכיר סבל בכדי שתהיה שמחה, וזה קשור לאי- התנגדות למה שקורה לכם. זה נכון שאם הייתם יכולים לעשות את כל הדברים האלו שג'ק הקריא ברשימה, הייתם כלב. אבל מצד שני, הלימוד מצביע על כך שזה לא שפשוט קיבלתם קלפים לא טובים וזהו.
במקום להיות כנוע ומקבל באופן פאסיבי, אתה יכול להסתקרן לגבי מה קורה. אולי אפשר להתעניין בתיסכול שעולה בך, ולהסתקרן לגבי התגובות של אנשים אחרים. אנחנו נוטים להיות כל כך מטופשים לגבי מה באמת מחריף דברים ומה מקל, בגלל שאנחנו לא מתבוננים בחוויות שלנו מספיק מקרוב.
הערב, המחשב קרס ופתאום האנשים מאחורי דלפקי הכרטיסים נמצאים בהמון לחץ ונבהלים. כשכולם מתעצבנים, ואז עוד יותר מתעצבנים בזמן שהם חולקים את זה אחד עם השני, אפשר להסתכל על זה ולשאול "איך זה קורה? זה לא מוביל לשום סוג של שמחה לאף אחד. האמת, שזה מוסיף לכך שכולם יקבלו אולקוס, למה אנחנו עושים את זה?"
אחד מהדברים המרכזיים איתם אני עובדת באופן אישי הוא להגיד לעצמי את מה שג'ק אמר :"ככה אני כרגע. יש לי פתיל קצר מאוד ואני ומאבדת את זה". ואז אני שואלת את עצמי "האם אני רוצה לחזק את ההרגל הזה כך ששנה מעכשיו הפתיל שלי יהיה אפילו קצר יותר?" על ידי השראות וחיזוק של ההרגל שלנו אנחנו יכולים להפוך להיות מאוד מקצועניים בקיצור הפתיל שלנו עוד ועוד. עשר שנים מעכשיו אנחנו יכולים להיות בעלי הפתיל הקצר בעולם.
כשהתחלתי להיות מבוגרת יותר, הבנתי שכדאי שאהיה חכמה יותר. שמחתי לב שיש לי את ההרגל להתעצבן בקלות. שאלתי את עצמי בכנות "האם אני רוצה בזה? האם זה מרגיש טוב"? והתשובה החכמה היתה "לא, זה לא מרגיש כל כך נפלא." אז נשארתי עם ברירה: האם אני רוצה לחזק את זה או למצא דרך לנער את זה, להחליש את זה, לחדור לתוך זה באיזשהו אופן?
מייקל: תבונה אמורה להגיע עם הגיל. ג'ק, אתה דיברת על איך לאנשים בתרבויות אחרות יש כבוד לתבונה, בניגוד לאהבת הילדות שכל כך חזקה בתרבות המערבית. למרות מה שאנחנו חשבים על תבונת הגיל, הפתיל של אנשים רבים נהייה קצר יותר עם הגיל. נהיה קשה יותר עבורם לעשות את הדבר עליו אתם מדברים בגלל חוסר אונים והתקבעות.
ג'ק קורנפילד: זוהי אחת מהסיבות שמאוד מומלץ שיהיה לנו איזשהו סוג של תירגול, ולקחת את ההזדמנות לתרגל כשהיא מופיעה בפנינו. זה מאפשר לך לעבוד עם התנאים והנסיבות שמגיעים. כשאנשים מגיעים לריטריט, הברך שלהם כואבת או כל הגוף שלהם כואב, אז הם שואלים- למה שאני לא פשוט יקום ויזוז ויעשה את זה קל יותר?
הרבה פעמים אני אומר בתגובה לכך "טוב, את יכולה לקום וזה יהיה בסדר, אבל בנקודה כלשהי בחייך יהיה זמן שתהיה בכאב גדול- או שתשבי ליד מיטה של מישהו שאת אוהבת שנמצא בכאב גדול- ואם לא למדת למצוא איזשהי נעימות ויכולת להיות עם מה שקשה, הדברים פשוט יהיו גרועים יותר ויותר. אחת מהברכות הנפלאות שאני רואה באנשים שהתחייבו לתרגול בודהיסטי זה היכולת שלהם גם לשמחה וגם להתמודדות עם העצב והכאב שהחיים מגדלים. התירגול פותח את הדלת לשניהם.
פמה צ'ודרון: כשהייתי בשנות השלושים המאחורות שלי, קראתי ספר על קונפוציוס והוא אמר משהו בסגנון הזה "אם התאמנת עד הגיל חמישים לא להתנגד למה שקורה בחיים שלך, להפתח אל זה, אז עד שתגיע לגיל חמישים, החיים יתמכו בך ויהיה לך קל יותר. בניגוד לכך, אם התאמנת בלהסגר ולנסות להמנע מהקשיים, אז עד שתגיע לחמישים אתה תהיה יותר ויותר עצבני". אני זוכרת שהבטחתי לעצמי ממש אז שאבחר בנתיב של חוסר התנגדות.
אני קצת יותר אופטימית עכשיו וחושבת שאדם גם יכול להתחיל בגיל חמישים, אם זה הזמן בו הוא מתחיל לשים לב לצורך בשינוי. כשאני מתקרבת לשבעים, אני יכולה לראות את האתגרים שהדרדרות פיסית יכולה להביא. אני רואה איך בתוך שנות השמונים שלנו בהחלט אפשרי להפוך להיות יותר חסר סבלנות ועצבני. אז אני מרגישה עוד יותר מחוייבת מתמיד להמנע מכל סוג של קן נוח. אני אנטי- קן, מכיוון שזה מזין את הנטייה להתנגד ללהיות פתוחה.
אם אתם חיים לבד- ואני לבד הרבה בחדר ריטריט או במרחב דומה- יש לנו הכל כמו שאנחנו רוצים בדיוק. אז זה מאוד חשוב שאנשים יבואו ויבלגנו. אחרת, אפשר לחשוב שמשמעות החיים היא רק להגיע למצב שהכל עובד בדיוק כמו שאנחנו רוצים. אבל, החיים הופכים להיות הרבה יותר מעצבנים אם מוסיפים אפילו רק דבר אחד אליהם.
מייקל: בואו נקח את השיחה הזאת למבט רחב יותר. אם היה לכם את האדם העוצמתי ביותר על כדור הארץ, ג'ורג' בוש, בריטריט אתכם, והוא היה מוכן לא רק להקשיב למה שאתם אומרים אלא אפילו להיות קשוב- מה היתם אומרים לו לגבי המשמעות של חמלה?
ג'ק קורנפילד: הייתי מתבונן בו ואומר :"אתה יודע, זה בטח מאוד קשה להרגיש שיש לך כזאת אחריות על העולם." אני הייתי רוצה להתחיל שם. אם הייתי מסתכל עליו ומנסה לדמיין את עצמי במקמו, אני חושב שהייתי רואה שהוא בדיוק כמו כולנו. הוא מנסה לעשות את מה שהוא חושב שנכון ולהוביל את חייו בדרך שהוא חושב שצריך. הייתי רוצה לכבד את זה ולהכיר בכך שזה בוודאי מאוד קשה להיות עם אחריות כפי שיש לו. הייתי צריך להיות מסוגל באמת להקשיב לו, ולייצר דיאלוג איתו, לפני שהיתי יכול לתת עיצות. רוב האנשים, כולל ביתי המתבגרת, לא כל כך מתעניינים בעיצות שלי. אבל אולי הם רוצים שיקשיבו להם, כך ששם הייתי מתחיל. אולי מתוך השיחה הזאת היו עולות שאלות לגבי ההשפעה של הפעולות שלו על עצמו ועל אחרים. זאת היתה התחלה טובה.
פמה צ'ודרון: בשנים קודמות, אם הייתי מדברת לקהל גדול כזה ועושה איזה הערה על הנשיא בוש, הייתי פשוט מניחה שכולם באותה עמדה. ואז קראתי מכתב לעורך בטרייסייקל (מגזין בודהיסטי מ.ל.) שמישהו אמר שהוא בודהיסט, מתרגל ותומך בממשלה בלב שלם. הוא מצא שזה מכאיב לו שאנשים שאומרים שהם בודהיסטים ובעלי פתיחות מניחים שכולם בקהל באותה עמדה. זה עצר אותי. התחלתי להבין שאני לא באמת רוצה לייצר אגרסיה כלפי מישהו על ידי כך שאני מניחה שאני יודעת מה העמדה הפוליטית הנכונה שהם אמורים להאמין בה.
כך שאני מסכימה עם הדרך של ג'ק לגבי כיצד לגשת למפגש כזה. אחד מהתפיסות המרכזיות של הלימוד הבודהיסטי הוא שבכל יצור חי יש טוב בסיסי, ושאנחנו יכולים לתקשר אחד עם השני מהמקום הזה בלי קשר לעובדה שזה עשוי להשפיע פוליטית או דתית. האמת היא שזאת אינה יכולה להיות המטרה. המטרה חייבת להיות לשוחח אחד עם השני מנקודת המבט של הלב הטוב של כל אחד מאיתנו. עד לנקודה זאת אף פעם לא פגשתי מישהו שאי אפשר היה להגיע למגע עם ליבו הטוב. טרונגפה רינפוצ'ה פעם אמר שכולם יודעים איך לאהוב, אפילו אם זה רק טורטיות.
טרונגפה רינצופצ'ה קרא לזה "הנקודה הרכה", הוא היה אומר שכשאתה מדבר עם מישהו, אתה רוצה למצוא את הנקודה הזאת. אני אומרת את זה פעמים רבות לאנשים שיש להם מערכות יחסים קשות עם המשפחה שלהם. כשאנשים מחפשים את הנקודה הרכה, זה יכול לשבור את המעצור והם יכולים להתחיל לדבר אחד עם השני שוב. ברור, הם נמנעים מהנושאים הקשים לגמרי, אבל הם מוצאים את המקום בו הם עדיין אוהבים אחד את השני, מקום שתמיד מחכה שנמצא אותו שוב.
לא הייתי מטפחת צפיות גדולות אם הייתי מדברת עם מישהו כמו הנשיא הנוכחי, שלו יש דעות שונות לחלוטין ממני, הוא פונדמנטליסטי ושמרן מאוד וכו'. לא הייתי מצפה לשנות את הדעות הפוליטיות או האמונות הדתיות שלו, אבל כן היו לי ציפיות גדולות לכך שנוכל לדבר מהלב.
מייקל: האם להיות בהווה עם מישהו, עם כך, הוא מקור לחמלה?
פמה צ'ודרון: מה שאנחנו צריכים לעזוב זה את הרעיונות המקובעים לגבי האדם עימו אנחנו מדברים. דרך אחת לעשות זאת זה להתחיל לשאול שאלות, ואז קל יהיה לראות מה המקום הרך של האדם. אני בטוחה שאתה יודע שזה קורה בראיונות כל הזמן. אולי היה מישהו שהוא באמת אדם קשה, אבל אם אתה מצליח להוביל אותו לנושאים מסויימים, המסיכה נושרת, ופתאום אתם מדברים אדם לאדם. זהו העכשיו עליו אנחנו מדברים. זה עכשיו נטול הבניה מוקדמת לגבי מי האדם, איך הוא, או מה אני אומרה להוכיח לו. עכשיו משמעות לעזוב את האג'נדה ולהיות סקרן לגמרי לגבי מישהו.
מייקל: זה מה שאת קוראת מלב- אל לב.
פמה צ'ודרון: כן.
מייקל: אבל, נראה שלכולנו יש צורך להגן על הלב שלנו, כדי לשמור עליו מלהיות פגיע.
ג'ק קורנפילד: כן, נכון. אבל רילקה אומר, בשורה נהדרת, שלבסוף זוהי הפגיעות שבה אנו תלויים. זאת הדרך לנקודה הרכה, לעשות את הקשר האנושי. היא מה שאנחנו היינו רוצים לישראלים ולפלסטינאים, לקתולים האיריים ולפרוטסטנטים. חייבת להיות מוכנות ללכת למקום של הפגיעות, ויש כמה דברים שאפשר להגיד לגבי איך אנחנו נמנעים מלהגיע לשם או מה ניתן לעשות לגבי זה.
דבר ראשון, יש לנו קושי להגיע לקשר אנושי בגלל שאנחנו לא בוטחים בלב שלנו. אנחנו לא בוטחים שללב שלנו יש את היכולת להיות פתוח לעצב כמו גם ליופי של העולם. נפגענו פעמים רבות, ויחד עם הפגיעה לימדו אותנו שאנחנו לא יכולים לשאת את העולם. אחד מהדברים האדירים בלימוד הבודהיסטי- הוא שהוא סוג של תרופה , ניתן להגיד- זה להזכיר לעצמנו, ולאחרים, שלכולנו יש מרחב אדיר של לב. יש בנו טבע בודהה, היכולת להחזיק את כל העצב והשמחה של העולם. חלק מהפתיחות הגדולה שלנו היא היכולת לשאת סבל.
לכל אחד יש את המעמסה שלו. לכל אחד מידה של עצב. באופן יחסי, אפשר להגיד שיש כאלו שסוחבים מעמסה אדירה, אבל לכל אחד יש מידה מסויימת. זה פשוט חלק מהיות אנושי. כאשר אנו מדברים על האמת הנאצלת הראשונה, אנו מכירים בכך שככה זה להיות אנושי. כאשר אנו יושבים עם מישהו, אתם יכולים לראות שגם להם יש את מידת העצב שלהם, כמו לנו. ניתן לשתף אותם בדרכים בהם התמודדתם עם עצב בעבר, ואיך עבדתם עם מצבים קשים, זה מרכך את השיחה ומשתף בפגיעות שלנו. זה מאפשר חיבור. זה לא בגלל שאנחנו פשטניים או אידאליסטיים לגבי זה. הלב נפתח ונסגר, וישנם זמנים, באופן מאוד ברור שצריך לקחת צעדים אחורה ולהגן על עצמנו כפי שאתה אומר. אתה צריך לקחת גם את עצמך בחשבון בחמלה, לא רק את כל האחרים. אנחנו נתקלים בצרות אם המעגל של חמלה אינו מכיל אדם אחד "אני"! כפי שמיס פיגי מהחבובות היתה אומרת. ברגע שהכללת את עצמך בחמלה, התירגול הבסיסי הוא לתת עדות לסבל של האחר.
מייקל: פמה, את סיפרת בספריך חלק מהסבל שחווית- פרידה קשה, עייפות כרונית, וכו. האם חמלה כלפי עצמך היתה חלק מההתמרה של החוויות האלו אל תוך משהו שניתן לעבוד איתו?
פמה צ'ודרון: חמלה כלפי עצמנו היא דבר ששווה לחקור עוד. כשמלמדים בודהיזם במערב, אחד מהדברים הראשונים שאנחנו, מורי הדהרמה המערביים מבינים מוקדם מאוד הוא שרוב האנשים שאנחנו מלמדים מאוד קשים כלפי עצמם. ללא חמלה עצמית או איזשהו סוג של ידידות כלפי עצמנו, שום דבר לא יקרה בדרך הרוחנית. היא לא תתרומם. אתה יכול להבין את זה מהר מאוד כבר מההתחלה. במקרה שלי, מסיבה כלשהי, היתה לי הרבה חמלה עצמית מההתחלה.
למדתי שכשאני מלמדת אנשים כמעט כל דבר שאגיד יכול להסתובב ולהסתבך אל תוך משהו שהם ישתמשו בו נגד עצמם ":אה, אני לא יכול לעשות את זה, אני לא מספיק טוב לעשות את זה." אם תציעו למישהו שאם הם יהיו סבלניים ויוכלו לעשות את כל הדברים הנפלאים הללו שג'ק הקריא קודם בסיפור על "להיות כלב", הם פשוט ירגישו יותר ויותר גרוע לגבי עצמם וידגישו עד כמה הם חסרי יכולת. כשהם מסתכלים אל תוך עצמם הם מוצאים חוסר סבלנות, עצבנות, והרבה נכון ולא נכון. דיזגר קונגטרול רינפוצ'ה, המורה איתו אני לומדת כיום, אומר שבכדי להתקדם בדרך עליך להיות מסוגל להסתכל על עצמך בכנות. הוא אומר שכאן הנקודה שרוב האנשים במערב עוצרים מיד. הם יושבים, הם מתחילים לתרגל ולחשוב על עצמם ולראות באופן צלול את התבניות המורגלות, המחשבות והרגשות. ואז הכל מתערבב מייד לשנאה עצמית, אי שביעות רצון עצמית, הפחתה בערך עצמם. לכן הוא מלמד הרבה על חוסר אשמה. הוא מדבר על הרעל של אשמה וכיצד הוא לעולם לא נותן לך לגדול. כשאתה אשם, אתה אף פעם לא הולך קדימה. איכשהו בכדי שהעבודה של ראייה עצמית תעבוד, צריך להיות דגש רב על ידידות כלפי עצמנו, אבל הדבר אינו אומר התמכרות לסיפוק תאוות אישיות.
מייקל: וזה לא אומר רחמים עצמיים.
פמה צ'ודרון: בדיוק. הדימוי הטוב ביותר ששמעתי הוא להתנהג כלפי עצמך כאילו אתה מגדל ילד. תדמיין שאתה ילד שאתה מגדל ושאתה אוהב מאוד. אתה יודע שאתה צריך לתת לילד הרבה אהבה ותמיכה, אבל הילד צריך גם גבולות כלשהם. אתה לא הולך לתת לעצמך לאכול את כל הסוכריות ואז לרוץ לכביש. בליבך, אתה יודע מה יאפשר לך לגדול. בהתחלה, כמובן, אתה לא באמת יודע את זה כל כך טוב, אבל אתה תלמד, כולל מה מסייע לך להיות יותר סבלני, אוהב ופחות אגרסיבי. אתה תבין את זה דרך התבוננות עצמית. אבל אם היא מסתבכת ואתה משתמש במה שאתה רואה נגד עצמך, אתה תאבד את הדרך ותהפוך לכעוס נגד עצמך בלי אפילו לשים לב יותר :"איך יכולתי בכלל לחשוב על עצמי כמתרגל, או כבודהיסט? תירגלתי כבר חמש עשרה שנה ותראו אותי! עדיין יש לי את הרגזנות הזאת וכל הדברים האחרים!" אתה צריך להיות ידידותי כשאתה מסתכל על עצמך ולא לתת לזה להפוך לשנאה.
מייקל: הדלאי למה התעניין בלהבין עד כמה השנאה העצמית הזאת חזקה אצל מערביים?
ג'ק קורנפילד: כן. פמה ואני היינו בכנס למורים מערביים בודהיסטיים עם הדלאי לאמה בדרהמסלה , ושרון זלצבורג התחילה לדבר על התופעה הזאת של שנאה עצמית. הוא כל הזמן ביקש מהמתרגם שלו להבהיר. הוא פשוט לא הבין על מה שרון מדברת. ואז הוא שאל לא רק אם אנחנו מכירים את מה שהיא מדברת עליו אלא אם כל אחד מאיתנו חווה את השנאה העצמית הזאת. וכמעט כל המורים שם, שייצגו דור שלם אמרו כן.
זה בהחלט משהו שאני התמודדתי איתו. זה כל כך מכאיב, אבל זה יכול להיות מקום בו שינוי אדיר מרחש. אחת מההנחיות שאני אוהב לתת לאנשים בעשרים שנה האחרונות היא להציע שהם יעשו שנה של תירגול ידידות כלפי עצמם. לפתע, אנשים מבינים עד כמה זה קשה. אנשים מרגישים לא ראויים, ושאסור להם לכוון כזאת נעימות וידידות כלפי עצמם. הם לא יכולים לאחל לעצם שמחה. כך שבהתחלה זה מאוד מכאיב. אבל אחרי כמה זמן זה מתחיל לשנות אנשים, וזה גם מתחיל לשנות את מערכת היחסים שלהם עם האהובים, המשפחה, הקהילה. יש לנו יכולת לתת דאגה אכפתית לעצמנו ואנחנו ראויים לכך, וכשאנחנו מגלים זאת זה מייד מתרגם כנדיבות כלפי אחרים.
פצה צ'ודרון: אני מצאתי שזה מעניין שכל מורים האלה אמרו שזה הדבר החזק ביותר שהם גילו כשלימדו במערב, וזה הוביל את הדלאי למה להסיק שבאמת יש הבדל בסיסי בין טיבטים לאנשים מערביים. וכעת הוא אומר באופן המשכי שלא יכולה להיות באמת חמלה כלפי אחרים בלי חמלה עצמית.
אנחנו עשויים לשמוע את זה ולהגיד "יופי, אבל אני לא יכול להגיע לשם מפה. איך אני עושה זאת?" אנחנו צריכים לימוד על כיצד לטפח ידידות אוהבת כלפי עצמנו, כי היא מה שמאפשרת לנו לגלות בתוכנו את החוזק והבטחון בתבונה שלנו. אנחנו צריכים לשחרר את הסיפורים שלנו. התירגול שמלמד אותנו לשים לב למחשבות, לגעת בהן ולתת להן להמשיך הלאה, לשחרר את הסיפורים. אז אנחנו יכולים להיות במגע עם הרגש הראשוני החשוף מתחתם- האשמה עצמה. זה העכשוויות עליה דיברנו קודם- להיות בנוכחות מלאה עם אי הנחת שעולה מתוך האשמה ולא רק להאכיל אותה במחשבות.
מייקל: אבל האם זה לא אפשרי, למרות מה שנאמר פה, שנרגיש אשמה ומתוך כך נפעל באופן מטיב וידידותי? לדוגמא, מישהו שהוא מאוד עשיר יכול לתת לעניים בגלל אשמה או חרטה.
ג'ק קורנפילד: אתה יכול לעשות דברים טובים מתוך אשמה, אבל זה לא מפסיק את הסבל שלך. מה שאנחנו באמת שואלים את עצמנו כאן הוא איך אנחנו פועלים בדרך שבו זמנית מביאה טוב ויתרון לאנשים אחרים, אבל שגם משחררת את הסבל שאנו סוחבים בלב שלנו? בכדי לעשות זאת צריך לשים לב לעצמנו גם.
אני מוצא שהמוטיבציה שלנו תמיד מעורבת. כשהייתי צעיר, הייתי נותן המון מתנות לאנשים כי רציתי שיאהבו אותי. ואז שמתי לב עד כמה ההתנהגות הזאת היתה אגואיסטית ומגעילה, ולא הרגשתי שאני רוצה לעשות זאת יותר. אז הפסקתי לתת לכולם, אבל אז הרגשתי עוד יותר גרוע. לבסוף הבנתי שהמוטיבציות שלי הולכות להיות מעורבבות. אז החלטתי לתת דברים אבל גם לשים לב, כדי שאני לא רק אתן בגלל שאני מרגיש חוסר בטחון ורוצה שיאהבו אותי. יכולתי להיות מודע אז גם להנאה הפשוטה שבלתת משהו למישהו אחר.
פמה צ'ודרון: בוודאי, אחרי שאתה מכניס קשיבות לפעולה לכמה זמן, אתה מוצא שרוב הזמן המקבלים אינם מרגישים הכרת תודה בכל מקרה, והם לא אוהבים אותך יותר בגלל זה. בכל מקרה לא קבלת מה שרצית מההתחלה, כך שהתכנית שלך לא עבדה (צחוק).
ג'ק קורנפילד: ואז אתה נרגע
פמה צ'ודרון: אתה גם עשוי להיות מאוד נרגז שנתת ונתת אבל הם לא אמרו תודה, או שאתה יכול לראות את ההומור בכל הדבר כולו. זאת בחירה שלך.
מייקל: לפני כמה ימים נהגתי בכביש המהיר וחתכתי מישהו. הוא עצר את האוטו, יצא והתחיל ללכת לקראתי עם מבט כעוס כאילו הוא רוצה להכות אותי. עשיתי מחווה של פיוס ואמרתי "אני מצטער". זה עצר אותו והוא פשוט הסתובב ונסע. זה היה מוזר כי התגובה הראשונה שלי היתה- אם הבחור הזה רוצה להלחם בי, יאללה בוא! (צחוק)
פמה צ'ודרון: אנחנו כולנו מומחים בהסלמה. בלהוסיף עם שמן למדורה. בכדי להפסיק את מעגל הסבל יש צורך באומץ, מכיוון שהדחף לעשות את מה שאנחנו תמיד עושים- לצרוח, לבכות, להכות, מה שזה לא יהיה- הוא כמו מגנט. הוא מושך אותנו למטה כמו זרם תת קרקעי. להחזיק בעמדה שלנו ולהיות לא-אגרסיביים, זה דורש אומץ. זה לא בודהיזם. זה גם מה שמרטין לותר קינג לימד. אנחנו מדברים על האידאל של קהילה אוהבת. אף אחד לא מתרפא עד שכולם מתרפאים.
ג'ק קורנפילד: ולמרות שאנחנו מדברים באופן מאוד אישי על מה אנחנו עושים כשאנחנו מדברים עם מישהו שחווה כאב, או כשאנחנו נוהגים או עומדים בתור לכרטיסים, יש ממד פוליטי מאוד חשוב לחוויה שלנו. אנחנו צריכים להתמודד לא רק עם האגרסיה שאנחנו רואים סביבנו בעולם, אלא גם עם הפחד. במיוחד מאז 9.11 אנחנו רואים את הפחד מהאחר באופן ברור מאוד.
כשאנחנו רואם את האדם האחר עוצר את המכונית ובא כלפינו, מתחת לאגרסיה שלנו יש את הפחד לגבי האם אנחנו יכולים לשאת את הכעס שלהם. חשוב שנתיידד עם פחד. מה עומדת להיות התגובה שלנו לגבי העובדה שהעולם אינו וודאי ושלעיתים דברים קשים ומכאיבים קורים? האם אנחנו עומדים להיות אגרסיביים באופן קולקטיבי, או שישנה תבונה כלשהי שאנחנו יכולים להביא אל תוך העולם?
טיך נהאט האן מדבר על כיצד ,כאשר הסירות שלקחו פליטים ויאטנמיים נתקלו בסערה או בשודדי ים, אם כולם נכנסו לפאניקה כולם טבעו. אבל אם אפילו אדם אחד בסירה היה נשאר רגוע, זה הספיק. זה הראה את הדרך לכולם.
יש משימה פוליטית אדירה, אומץ שנדרש מאיתנו בימים האלו, כמו שמרטין לותר קינג היה מבקש מאיתנו, האומץ לא להיות תגובתיים, הן בממד הפוליטי והן באישי, למרות שאני לא בטוח שהם ניתנים להפרדה.
מייקל: כשקינג צעד דרך אילנוי, הוא אמר שהוא אף פעם לא ראה כזאת שנאה חשופה ועירומה. כיצד אפשר לעבוד עם חמלה ותבונה אל מול כזאת שנאה או שנאה כמו של מחבלים מתאבדים?
פמה צ'ודרון: ומה עשה מרטין לותר קינג?
מייקל: הפנה את הלחי השניה.
פמה צ'ודרון: הוא עשה יותר מכך. הוא התנגד לשנאה, הלך נגדה. הוא רצה שכולם ירפאו מהחולי של השנאה- הקורבנות של המחלה ואלו שחלו בה. כל הרעיון היה שאתה הולך לקבל בעיטה בראש. אתה הולך להגיע למצב שיקראו לך בשמות גנאי. אבל אתה זוכר שכל הדברים האלו שבאופן מורגל יגרמו לך לאותו סוג חולי, הדרך היחידה להתמודד איתם היא לא להגיב.
ג'ק קורנפילד: ובו זמנית זו אינה פאסיביות. גנדי אמר שאם הוא היה צריך לבחור בין פאסיביות, שבה הוא ראה פחדנות, לבין אלימות הוא היה בוחר באלימות. מה שהוא בחר, מה שקינג בחר- ומה שאנחנו נקראים לבחור בו בעת הזאת, אישית או קולקטיבית- היא להיות נוכח עם הרבה אומץ. קינג אמר למתנגדיו " אנחנו נעייף אתכם עם היכולת שלנו לסבול, להתמודד עם סבל, ועדיין לא נעצור, נמשיך לצעוד, נמשיך לומר את האמת, נמשיך לעשות את מה שנדרש כדי שיהיה שינוי". לא להיות תגובתי זה לא פאסיביות. זה לא סוג של טיפשות, חוסר עניין או התרחקות מהעולם. יציבות אמיתית אינה אדישות. היא היכולת להיות נוכח בכל הוויתך ולא להוסיף אש למדורה.