יוחאי עתריה- זמן ותודעה – מה אופיו של קשר זה?

הבנתנו המדעית-הפיסיקלית את המציאות אינה מושלמת. היא מגעת רק עד גבולות התודעה האנושית. בעיה זו מלווה אותנו יותר משלוש מאות שנה. בעיה אחרת שמלווה אותנו כבר מהתקופה הפרה-סוקרטית היא שאלת הזמן. זמן ותודעה קשורים זה לזה בקשר אינטימי. מאמר זה עוסק בזמן ובתודעה ובקשר ביניהם, כפי שהוא מתגלה במצבי תודעה שונים. במאמר אנסה לבאר את אופי הקשר בין התודעה לזמן ואת התובנה העיקרית העולה מקשר זה – ממד הזמן מצוי בלב המבנה של התודעה, ובתוכו היא מתנהלת. שקיפותו של ממד הזמן היא בסיס האשליה הגדולה שלנו כי העולם שאנו רואים הוא באמת "מה שיש", אבל בפועל ממד הזמן הוא תוצאה של פעילות כמו-אוטומטית של הסובייקט ולא עובדה קיימת.

רקע

הרקע למאמר זה הוא מחקר קודם שבו ראיינתי פדויי שבי ששהו תקופות ממושכות בבידוד (עתריה, 2010,  בדפוס). מתוך ניתוח הראיונות עם פדויי השבי, השרויים בעת הבידוד במצב תודעה שונה (על פי הרמן [Herman, 1992] מדובר במכניזם של הגנה),[1] הסקתי כי ממד הזמן הוא מרכיב ראשוני בתחושת העצמי (ראו גם ליבליך, 1989) וכן מרכיב מהותי ביותר במבנה התודעה האנושית. יתרה מזאת, יכולתו של השבוי לחוש את הזמן ולהתקיים בממד הזמן הם תנאים להישרדותו, לשפיותו. ברמת החוויה הסובייקטיבית של השבויים אנו רואים קשר הדוק בין אבדן תחושת הזמן לבין ניתוק מתחושות הגוף. המצב שבו הזמן חדל להיות הממד שבו מתנהל הסובייקט הוא מצב שבו יש איום על שפיותו, ובמקרה שלנו על שפיותו של השבוי. בנקודת הקיצון, קריסת הרגע הנוכחי, העכשיו, מסמלת מבחינתו של השבוי מצב של איבוד שליטה מוחלט, ומכאן קצרה הדרך עד לאבדן תחושת העצמי. בעולמו של השבוי מתפרק הרגע, העכשיו. אם כן, מתוך מחקר זה החלטתי לכתוב על הקשר שבין זמן לתודעה. לתפיסתי, הקשר בין תחושת הזמן לחוויה הטראומטית ראשוני ומכונן. במאמר זה אנסה לאפשר הצצה ראשונית לקשר האפשרי שבין חוויית הזמן לחוויה הטראומטית דווקא תוך התבוננות בספר ג'וני חוזר משדה הקרב(טרמבו, 1974).

האובייקטיביות כאשליה

זמן ותודעה קשורים זה בזה (Elitzur, 2009; Heidegger, 1996; Merleau-Ponty, 1962). שניהם אינם מנותקים מעולם החומר (אליצור, 1994; שושני, 1999), ושניהם קשורים בתחושה של הסובייקט האנושי כי הוא חורג מעולם החומר במובן הרדוקטיבי הפשוט. במצבי תודעה שונים מתחדד היחס בין התודעה לתחושת הזמן. המובן מאליו, התשתית היומיומית הברורה מאליה והשקופה מתפוררת; הבסיס שעליו מושתתת תפיסת העולם שלנו מקבל משמעות שונה (Flaherty, 1999; Lavie & Webb, 1975; Ornstein, 1969). מכאן אנו למדים שהתחושה שיש משהו שם בחוץ ("אמיתי" ו"אובייקטיבי"), ואני תופס אותו באופן קרוב לשלמות, כרוכה בפעילות הסובייקט מתחת לפני השטח, ברמות הלא מודעות (Gallagher & Zahavi, 2008). זוהי ההתכווננות הלא מודעת של הסובייקט אל העולם (Gallagher, 1995) שבאה לידי ביטוי במושגים כמו סכמת הגוף[2] ופְּרוֹפְּרִיוֹסֵפְּצְיָה.[3] להבנתי, ובהשראתו של מרלו-פונטי (Merleau-Ponty, 1962), מוקד הבעיה קשור בהבנת תפקידו של הגוף ביחס לתפיסה שלנו את המציאות (Legrand, 2007): גופנו נזרק לעולם; נספג בו, הוא חלק מהעולם, אך בה בעת הוא גם סובייקט בעולם – מושאה של התודעה (Merleau-Ponty, 1962; Spinoza, 1677/2008).

אנו מתנהלים אפוא בממד הזמן כאילו הוא ממד אובייקטיבי טבעי, אבל במצבי תודעה שונים הזמן אינו עוד אותו ממד אובייקטיבי הבא מהעולם החיצוני דרך גופנו שנזרק לתוך העולם. במצבי תודעה שונים אנו מאבדים את הקשר האימננטי עם הגוף הטבעי שהוא אובייקט שנזרק לתוך הטבע ממש, וכך גם הזמן חדל להיות חץ הזמן השקוף והמובן מאליו.

כדי שנתנהל בעולם הזה, כלומר ננהג בהיגיון כך שנוכל לפעול בתוך העולם, עלינו להיות מסוגלים ליצור את התחושה ש-א' הוא הסיבה ל-ב' וגם קודם לו בזמן. וזו, כפי שטוענים אהרונוב (2009), שושני (1999) וגרין (Greene, 2005), אשליה. חשוב להבין: הדבר העיקרי שהגוף מייצר בעבור הסובייקט במצבו הרגיל הוא תחושת האובייקטיביות, ותחושה זו שכל כולה אשליה באה לידי ביטוי בתחושה שהזמן הוא אובייקטיבי (ובניסוח קנטיאני – אינטואיציה אפריורית [קאנט, 1783/2005].

הזמן נמצא אפוא בלב מבנה התודעה; הוא מגדיר ומעצב את החוויה. התחושה של הסובייקט כאילו יש חץ זמן היא תנאי למחשבה רציפה ורציונלית המעוגנת בגוף ובעולם.

צעד אחד אחורה – איך חושב המוח כשהוא בתוך צנצנת

כדי להבין טוב יותר את הנאמר בסעיף הקודם, אנסה להתמקד בחוויותיו של ג'וני בספרו של טרמבו, ג'וני חוזר משדה הקרב (Johnny Got His Gun).[4] כאמור, בחינת מצבי קיצון מאפשרת לנו להבין טוב יותר את המצב הנורמטיבי (ראו למשל סאקס, 1990). ג'וני משותק ואינו יכול לחוש את גופו; ג'וני הוא "מוח בצנצנת" (בהקשר הפילוסופי ראו(Brueckner, 2004; Cosmelli & Thompson, 2011; Putnam, 1992). כפי שג'וני מגלה, הניתוק המוחלט מהגוף, העדר תחושת זמן, משפיעים דרמטית על מצב התודעה:

כשנמצאים בלי הכרה – הזמן אינו קיים, זה כמו לקבל מכה ולשקוע. כשחוזרים להכרה אין שום מושג כמה זמן עבר. ככה גם כששוקעים ועולים, שוקעים ועולים, הזמן ודאי נראה קצר יותר מאשר אצל בן אדם רגיל. כי למעשה אתה חצי ער וחצי מטושטש והזמן הולך ונערם על גביך בלי שתרגיש (טרמבו, 1974, עמ' 118).

הניתוק מהגוף הוא גם ניתוק מממד הזמן (השאלה היא, כאמור, מדוע). בבידוד חושי ממושך התודעה שרויה בנים-לא-נים, ואפשר להגדיר את מצב התודעה על פי כושרו של הסובייקט לדעת "כמה זמן עבר" (Flaherty, 1999; Lavie & Webb, 1975; Ornstein, 1969; Tart, 1969), ונכון אף יותר, על פי שקיפות הזמן, פשוט להיות בו, חלק ממנו (שוב, השאלה היא למה), להתנהל בממד הזמן כאילו היה אובייקטיבי. הזמן הוא האינדיקציה הטובה ביותר של האדם לדעת בכל רגע אם הוא ער או ישן, חולם או הוזה, משום שבבסיס מערכת החוקיות הטבעית לכאורה של התודעה, עומד הזמן במובן של חץ זמן:

זה דבר נורא. אם בן אדם רגיל לא יכול לדעת מתי בדיוק הוא נרדם ומתי הוא מתעורר,[5] אז איך הוא יכול לדעת אם מצבו כל הזמן דומה לשינה רצופה מעת לעת? הוא רק יודע שהוא מסוגל לגלוש אל השינה ולהחליק ממנה כל חמש דקות או משהו כזה. כל חייו דומים כל כך לשינה כללית, עד שאין לו כל אפשרות לעקוב אחרי מהלכם" (טרמבו, 1974, עמ' 94).

ללא תחושת הזמן אין להבדיל בין עבר, הווה ועתיד ובין מציאות להזיה:

והוא חולם על משהו שקרה מזמן. כשהוא חולם עליו בהקיץ, זה יכול להפוך לחלום ממש. כלומר בזמן שהוא מהרהר בעבר הוא יכול להירדם ולחלום עליו. […ואז] הרי לא יוכל בכלל להגיד דברים כמו, טוב, אז אני חושב שאלך לישון קצת! או רק עכשיו התעוררתי משינה. איך בכלל יוכל לדעת? והרי הוא מוכרח לדעת. זה חשוב. זה הדבר החשוב האחד שנשאר לו (שם, 95).

ואכן, כפי שמבין ג'וני, במצב שבו אין תחושת זמן והכול מטושטש, הדבר החשוב ביותר הוא להבדיל בין שינה לערות. היכולת "לדעת כמה זמן עבר", לחוש את הזמן, וליתר דיוק, לחיות בתוך ממד הזמן, היא אחד הגורמים העיקריים שמאפשרים לנו להבחין בין ערות לחלום. מסגרת הזמן היא מסגרתו של הסובייקט, הממד שבו הוא חי ופועל. ללא מסגרת זו אין הוא יכול להגדיר את עצמו – לומר את המלה "אני", ולחוש מה שאנו מגדירים כ"עצמי". אני משתמש במושג "מסגרת", מכיוון שהזמן שקוף לסובייקט ממש כשם שהמים שקופים לדג; הדג אינו יכול לחיות מחוץ למים ממש כשם שהסובייקט אינו יכול לשרוד מחוץ לממד הזמן – התפוררות ממד הזמן (שבאה לידי ביטוי בכך שפתאום אנו מסוגלים לחוש אותו) מובילה להתפוררות ה"עצמי" (Ludwig, 1966):

הוא מוכרח למצוא תעסוקה למוחו, למצוא משהו לחשוב עליו. עליו להתחיל מההתחלה כתינוק. הוא חייב להתרכז ולהתחיל הכול מבראשית. הוא חייב למצוא נקודת מוצא כלשהי. הרעיון הזה של נקודת מוצא היה זמן רב בראשו. כמה זמן לא ידע והנה הגיע למסקנה שהדבר החשוב ביותר הוא הזמן. […] הוא מרגיש שהזמן הוא הדבר החשוב ביותר בעולם, זה הדבר הממשי האחד שקיים בעולם. הזמן הוא עולם ומלואו (טרמבו, 1974, עמ' 117).

ג'וני מנסה להתחבר לזמן. ההתחברות לזמן היא ניסיון להחזיר את הגוף להיות אותו "גם וגם" נוסח מרלו-פונטי (Merleau-Ponty, 1962): גם אובייקט בעולם וגם מושאה של התודעה. הניסיון להחזיר את הזמן הוא הניסיון להיזרק ולהיספג (Heidegger, 1996) שוב לתוך (ובתוך) העולם ולהיחלץ מתחושת הסובייקטיביות האינסופית, שהיא פועל יוצא של תחושת העדר גוף. בניסוח אחר, היכולת להתחבר לזמן היא תנאי הכרחי לשפיות, משום שהזמן הוא בלב המבנה הארכיטקטוני של התודעה. הזמן הוא המנגנון שיוצר את הקשר בין הסובייקט לאובייקט, לא כאינטואיציה אפריורית נוסח קאנט (1783/2005), אלא כתנאי לכל מחשבה שהיא. הזמן הוא הממד שבו אנו מתקיימים, כפי שהגוף הוא הכלי שדרכו אנו חווים את העולם (Legrand, 2006, 2007), אך הוא ממד שאינו אלא אשליה שבאה לכאורה מבחוץ, מהגוף, כפי שנראה בפרק הבא.

זמן ותודעה

הזמן שבא מבחוץ, האובייקטיבי לכאורה, הוא שקוף, ובתנאים רגילים אין הסובייקט חווה אותו במודע.[6] הימצאותו של הסובייקט בממד הזמן כבממד שקוף ומובן מאליו היא תנאי להתנהגותו הרציונלית. אך במצבי תודעה שונים השקיפות נעלמת והזמן מורגש (Shanon, 2001a, 2001b, 2002). בנקודה זו יש לחדד את הנושא ולומר: דיבור על "זמן" מטעה מלכתחילה, ולא מאפשר לדיון אמיתי להיווצר. יש לדבר על ממד הזמן, ויש לומר שבמצבי תודעה שונים ממד הזמן אינו הממד שבו אנו מתנהלים בנסיבות רגילות.

ממד הזמן מצוי בלב מבנה התודעה. הוא מאפשר לה לכפות על כל עולם התפיסה מערכת חוקים, בלי לתפוס שמדובר בפעולה שלה. במצבי טראומה קורסת אותה יכולת לכפות קטגוריות על העולם. קאמי (1978) היה מגדיר זאת כרגע תולדת האבסורד. ממד הזמן שקוף לתודעה באותו האופן שמערכת הדם שקופה לתודעה – אין לתודעה גישה ישירה למערכות האוטונומיות. אלא שלא כמו במקרה של מערכת הדם או המערכת העצבית, ממד הזמן חדיר, גמיש וניתן לשינוי (וזה נכון גם מבחינה קוגניטיבית; ראו זכאי, 1998; Glicksohn, 2001). ממד הזמן לא באמת יציב ואוטונומי; הוא פעולה של הסובייקט שמתרחשת מתחת לפני שטח, מתחת לראדאר של התודעה. שקיפותו של ממד הזמן היא הבסיס לאשליה הגדולה שלנו שהעולם הזה שאנו רואים הוא באמת "מה שיש"; הוא היסוד למערכת הסיבתיות, לחֵץ הזמן ולכל מה שקשור בהכרה האנושית. ולכן גם העזתי לומר בסיום הפסקה הקודמת ששקיפות ממד הזמן היא תנאי לכל מחשבה רציונלית. יתרה מזאת, ממד הזמן הוא תנאי לתפיסה באשר היא. שהרי כדי לתפוס X, אנו חייבים להיות מסוגלים לעקוב אחרי אובייקט בזמן ולדעת שזה אותו אובייקט. מכאן שתחושת משך נדרשת, על מנת שנהיה מסוגלים "לתפוס" את העולם.

מצבי תודעה שונים מאופיינים בקריסת מערכת החוקיות. לכן גם היחסים בין הסובייקט לאובייקט פוסקים מלהיות יציבים, ותחושת העצמי מתערערת (Vaitl et al., 2005). לתפיסתי, במצבי תודעה שונים, בשל אילוצים שונים (הקשורים בעומס קוגניטיבי; זכאי, 1998), אין הסובייקט יכול לייצר את תחושת הזמן, את ממד הזמן, מתחת לראדאר של התודעה; זה דורש מאמץ ומגביר את העומס על המערכת (Wittmann, 2009). כשזה קורה, כל המבנה הארכיטקטוני של התודעה מתפורר. כאמור, במצבי תודעה שונים השקיפות מתפוררת, והסובייקט נחשף למבנה התודעה כתודעה יוצרת במובן שברגסון (1889/2007) דיבר עליו. החשיפה למבנה התודעה מעלה על פני השטח את הפער בינו כסובייקט לבינו כאובייקט. אותו פער בא לידי ביטוי בכך שהזמן כממד אובייקטיבי נחשף כיצירה של הסובייקט (במפגש עם העולם). לכן גם במצבי תודעה שונים ממד הזמן משחק תפקיד מרכזי כל כך. בשלב זה הסובייקט מבין עד כמה הוא, כסובייקט, יוצר את אשליית האובייקטיביות, עד כמה הוא היוצר של העולם כולו: הסובייקט יוצק תוכן, ובכך הופך את העולם למה שהוא – עולם בעל משמעות.

במצבי תודעה שונים תהליך היצירה הספונטני משתנה מהותית, וזאת משום שהתשתית לתפיסה שלנו את העולם מתפוררת. כדי להבין את התפוררות העולם כפי שאנו מכירים אותו, ניתן לחשוב על אותו משפט בעברית ובסינית. לקורא המבין רק אחת מהשפות, במקרה אחד מדובר במשפט בעל משמעות, משפט שחודר אל תוך עולם הדימויים והמחשבות, במקרה האחר אין זה אלא רצף של קשקושים.

טענתי היא אפוא שהזמן הוא זה שהופך את רצף הקשקושים למשפט בעל משמעות עבור הסובייקט, עבור התודעה. הזמן עומד בלב המבנה של התודעה ומאפשר לה להיות מה שהיא. מכאן שהתנהלות התודעה בממד הזמן כממד אובייקטיבי היא התנאי לכך שנחשוב שאנו באמת מתנהלים בתוך העולם, כלומר תנאי לתפיסה. לדעת משהו (כל דבר) הוא הפיכתו לדימוי, לסימן (בעל משמעות), אבל לא במובן של Representation. ברגיל תהליך זה קורה מתחת לפני השטח – אנחנו פשוט לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים. אך העובדה שהוא מתרחש מתחת לפני השטח איננה מבטלת אותו. במצבי תודעה שונים או, לחילופין, בזמן הטראומה אותם תהליכים שקופים מפסיקים להיות מובנים מאליהם. בפשטות, מצבים אלה מאופיינים בכך שהגוף חדל מלהיות "גם וגם" (גם סובייקט וגם אובייקט באותו הזמן); הוא לא נזרק לתוך העולם, ולכן הזמן גם חדל להגיע "כאילו מבחוץ".

הזמן הוא האשליה של התודעה, הוא מה שקושר אותה לעולם שבחוץ (Husserl, 1905; Merleau-Ponty, 1962), הוא שמאפשר להיות בדיאלוג קבוע עם העולם שבחוץ. ליתר דיוק: האשליה היא שממד הזמן קיים כמשהו שאנו מתנהלים בתוכו ולא כמשהו שאנו יוצרים כל העת. אך כפי שראינו מתוך העולם הפיסיקלי, אין שם "בחוץ" חץ זמן (החוק השני של התרמו-דינמיקה לא מבטיח חץ זמן שקשור גם למערכת סיבתיות), ולכן כל לכידותו של הסובייקט, כל תחושת העצמי כמשהו יציב וקוהרנטי, תלויה לחלוטין באותו חץ זמן שהסובייקט מייצר עמוק מתחת למודע, מתחת לראדאר. ניתן גם לומר, שכל הבסיס למחשבה האנושית כמשהו רציונלי מצוי בכל מה שמתרחש מתחת לפני השטח, בפעילות הלא מודעת של הסובייקט בעולם: אינני חושב איך להזיז כעת את האצבעות, ואם אחשוב על כך, לא אצליח לחשוב מה אני רוצה לומר. אוטומציה היא תנאי להתקדמות, ובמובן הזה הזמן הוא התנאי הבסיסי ביותר.

סיכום

תחושת הזמן היא סובייקטיבית, וכך גם החוויה האנושית. הזמן מגיע כאילו מבחוץ, כאילו כאובייקטיבי; הוא מגיע כחלק מהשקיפות הכללית שהסובייקט (לא) חווה בחייו. אותה שקיפות מתפוררת במצבי תודעה שונים, והזמן חדל מלהיות אותו ממד שבו אנו מתנהלים ברגיל. ממד הזמן מצוי בלב מבנה התודעה; בתוכו היא מתנהלת אף שהוא יצירתה. שקיפותו של ממד הזמן היא הבסיס לאשליה הגדולה שלנו שהעולם הזה שאותו אנו רואים הוא באמת "מה שיש", כאשר בפועל אנו יוצרים אותו בדיוק באותו האופן שבו רצף קווים מקבלים משמעות מסוימת, כאשר הם חלק ממלה, ממשפט, מרעיון. מכיוון שבמצבי תודעה שונים ממד הזמן מפסיק להיווצר מתחת לראדאר של התודעה, המבנה הארכיטקטוני של התודעה מתפורר, וכך נחשפת התהום שביני לביני. הדבק בין ה"גם וגם" (הגוף כעוד אובייקט שנזרק לעולם וגם כמושאה של התודעה) הוא [ממד] הזמן שמגיע כאילו מבחוץ.

הזמן עומד בלב מבנה התודעה ומאפשר לה להיות מה שהיא. מכאן שהתנהלות התודעה בממד הזמן כממד אובייקטיבי היא התנאי לכך שנחשוב שאנו באמת מתנהלים בתוך העולם. האשליה היא אפוא עצם התחושה הבסיסית של הסובייקט שקיים ממד זמן כמשהו שבתוכו הוא מתנהל. אך כפי שראינו מתוך העולם הפיסיקלי, אין שם "בחוץ" חץ זמן. ולכן כל לכידותו של הסובייקט, כל תחושת העצמי כמשהו יציב וקוהרנטי, תלויה לחלוטין באותו חץ זמן שהסובייקט מייצר עמוק מתחת למודע, מתחת לראדאר. הימצאותו של הסובייקט בממד הזמן כממד שקוף ומובן מאליו היא תנאי להתנהגותו הרציונלית.

 

מקורות

אהרונוב, י' (2009). מנהרת הזמן. אודיסאה, 4, 17-10.

אליצור, א' (1994). זמן ותודעה. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

ברגסון, א' (1889/2007). מסה על הנתונים הבלתי-אמצעיים של התודעה (מהדורה שנייה). ירושלים: מאגנס.

זכאי, ד' (1998). זמן פסיכולוגי. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

טרמבו, ד' (1974). ג'וני חוזר משדה הקרב. תל אביב: תמוז.

ליבליך, ע' (1989). חוץ מציפורים. ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן.

סאקס, א' (1990). האיש שחשב שאישתו היא כובע. תל אביב: מחברות לספרות.

עתריה, י' (2010). תודעה-גוף-זמן: איך חושבים בהעדר תחושת זמן? עבודת תזה.

עתריה, י' (בדפוס). שבויי מלחמה – איך חושבים בהעדר גוף ובהעדר תחושת זמן לרווחה וחברה. חברה ורווחה.

קאמי, א' (1978). המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד. תל אביב: עם עובד.

קאנט, ע' (2005). הקדמות. ירושלים: הוצאת מאגנס.

שושני, י' (1999). מחשבות על המציאות. תל אביב: הוצאת משרד הביטחון.

Bermúdez, J. L., Marcel, A., & Eilan, N. (1995). The body and the self. Cambridge and London: The MIT Press.

Brueckner, T. (2004). Brains in a Vat. Retrieved Mar 12, 2011, from Stanford Encyclopedia of Philosophy: http://plato.stanford.edu/entries/brain-vat/

Chalmers, D. (1995). Facing up to the problem of consciousness. Journal of Consciousness Studies, 2, 200-219.

Cosmelli, D. & Thompson, E. (2011). Embodiment or envatment? Reflections on the bodily basis of consciousness. In S. John, O. Gapenne, & E. Di Paol (Eds.), Enaction: Towards a New Paradigm for Cognitive Science Cambridge, MA: MIT press. Retrieved from http://espra.risc.cnrs.fr/Thompson_Cosmelli_BrainBody.pdf

Elitzur, A. (2009). Consciousness makes a difference: A reluctant dualist’s confession. In A. Batthyany & A. Elitzu (Eds.), Irreducibly conscious: Selected papers on consciousness (pp. 43-72). Heidelberg: Universitätsverlag Winter GmbH.

Flaherty, M. (1999). A watched pot: How we experience time. New York: New York University Press.

Gallagher, S. (1995). Body schema and intentionality. In J. L. Bermudez, A. Marcel, & N. Eilan (Eds.), The body and the self (pp. 225-244). Cambridge, MA: MIT press.

Gallagher, S. (2005). How the body shapes the mind. Oxford: Clarendon.

Gallagher, S. & Zahavi, D. (2008). The phenomenological mind :‎ An introduction to philosophy of mind and cognitive science. London: Routledge.

Glicksohn, J. (1993). Altered sensory environments, altered states of consciousness and altered-state cognition. The Journal of Mind and Behavior, 14, pp. 1-12.

Glicksohn, J. (2001). Temporal cognition and the phenomenology of time: A multiplicative function for apparent duration. Consciousness and Cognition, 10, 1-25.

Greene, B. (2005). The Fabric of the Cosmos. New York: Alfred A. Knopf.

Heidegger, M. (1996). Being and time. Albany: New York Press.

Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery. New York: Basic Books.

Husserl, E. (1905). The phenomenology of internal time-consciousness. (M. Heidegger, Ed.) The Hague: M. Nijhoff.

Lavie, P. & Webb, W. (1975). The estimate in Long-term Time-free enviroment. Amrican Journal of Psychology, 88 (2), 177-186.

Legrand, D. (2006). The bodily self: The sensori-motor roots of pre-reflective self-consciousness. Phenomenology and the Cognitive Sciences, 5 (1), 89-118.

Legrand, D. (2007). Pre-reflective self-consciousness: On being bodily in the world. Janus Head, 9 (1), 493-519.

Ludwig, A. (1966). Altered states of consciousness. Archives of general Psychiatry, 15 (3), 225-234.

Merleau-Ponty, M. (1962). Phenomenology of perception. London: Routledge and Kegan Paul.

Ornstein, R. (1969). On the experience of time. Harmondsworth: Penguin Books.

Putnam, H. (1992). Brains in a vat. In K. DeRose & T. Warfield (Eds.), Skepticism: A contemporary reader (pp. 27-42). Oxford, Oxford University Press.

Shanon, B. (2001a). Being out side the dominion of time. Maps, xi (2), 48-53.

Shanon, B. (2001b). Altered temporality. Journal of Consciousness Studies, 8 (1), 35-58.

Shanon, B. (2002). The Antipodes of the Mind. Oxford University Press: New York.

Shanon, B. (2002). The antipodes of the mind :‎ Charting the phenomenology of the Ayahuasca experience. New York: Oxford University Press.

Spinoza, B. (2008). Ethica. Tel Aviv: Hakibbutz Hameuchad.

Tart, C. (Ed.). (1969). Altered states of consciousness. New York, London, Sydney, Toronto: John wiley.

Vaitl, D., Birbaumer, N., Gruzelier, J., Jamieson, G., Kotchoubey, B., Kübler, A., et al. (2005). Psychobiology of altered states of consciousness. Psychol Bull, 131, 98-127.

Wittmann, M. (2009). The inner experience of time. Philosophical Transactions of the Royal Society, 364, 1955-1967.

 

 

[1] חלומות בהקיץ, חלומות רגילים, נים ולא נים, הם מצבי תודעה שונים הבאים לידי ביטוי בשינויים ברמות הערנות, ביכולת ההתרכזות, בראייה (Shanon, 2002); לעתים מתחדדים החושים, ויש שנוצר איחוד בין חושים כמו יכולת "לטעום" צלילים (Vaitl et al., 2005). לעתים, כשהאדם נמצא במצב תודעה שונה, מתנתק הקשר בין הסובייקט לגופו, ונוצרת תחושה חזקה של היפרדות מהגוף (Ludwig, 1966). אחד המאפיינים החשובים במצב תודעה שונה הוא השינוי המתחולל בתפיסת הזמן הסובייקטיבית (Flaherty, 1999; Glicksohn, 1993; Shanon, 2001a; 2001b).

 

[2]סכמת הגוף קשורה במושג sensory motor הקושר את תנועת הגוף, תנוחתו, עמדתו ואיזונו לתחושות באופן שאינו מודע\רפלקטיבי. סכמת הגוף היא גם התפיסה ההוליסטית של הגוף, אחדותו של הגוף עם הסביבה (Gallagher, 2005).

[3]המידע החושי המגיע מקולטנים בגוף שמדווחים על מצבו ומיקומו של הגוף בחלל (ראו בהרחבה (Bermúdez, Marcel, & Eilan, 1995).

[4] הספר הוא על אודות ג'ו בונהאם, חייל אמריקני שנפגע ביום האחרון של מלחמת העולם הראשונה. גפיו נקטעו, ופגיעת ראש עשתה אותו לעיוור, חירש ואילם. ג'וני אינו מבין את מצבו האמיתי בתחילה, וחלקו הראשון של הספר הוא הזיה שהיא אקספוזיציה להמשך, כשג'וני מנסה ליצור קשר עם סביבתו באמצעות הטחת ראשו בכר על פי קוד מורס. לבסוף ג'וני מצליח ליצור קשר עם בני אדם אחרים, ומבקש להיות מוצג בציבור כעדות למוראות המלחמה. בקשתו נענית בשלילה.

[5] יש לזכור שצ'למרס (Chalmers, 1995) מגדיר בעיה זו כ"בעיה קלה". אינני בטוח עד כמה במקרה זה הוא צודק.

[6] זו הגישה הפנומנולוגית, לניתוח כללי של הנושא (Gallagher & Zahavi, 2008).